<h1>ראב"ן</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אילו נשים אסורים איסור ערוה בתו ובת בתו ובת בנו בת אשתו בת בנה ובת בתה חמותו ואם חמותו ואם חמיו אחותו בין מאב בין מאם ואחות אביו ואחות אמו ואשת אביו ואשת אחי אביו ואשת אחיו מאמו ואמו ואשת אחיו שלא היה בעולמו ואחות אשתו בחיי אשתו וכלתו ואשת אחיו מאביו שיש לו בנים ואם אין לו בנים מייבמה.
<h2>דף ח.</h2>
שאל חתני ר' יואל כיון שהוקשו כל עריות בהיקישא דר' יונה [ח'.] הוה זכר ובהמה בכלל, וכי בעי [נ"ד:] המערה בזכר והמערה בבהמה מהו ופשיט להו בקראי אחריני, לימא ליה מהקישא דר' יונה נפקא. ואני אומר דהקישא דר' יונה דמקיש כל העריות לנדה עריות דאישות דדמין לנדה שהיא אשה הוקשו, והיינו דקאמר בבעיא דהמערה בזכור מהו והשיב בזכר משכבי אשה כתיב כלומר כיון דכתיב במשכבי אישות הרי הוקש לנדה אלא המערה בבהמה דלא כתב ביה אישות ולא דמי לנדה, ועוד דכתב בה לא תתן שכבתך לזרע דמשמע דגמר ביאה מהו המערה.
סוגיא דשמעתין דהכא דעשה שאין בו כרת דוחה את לא תעשה שאין בו כרת, ועשה שיש בו כרת כגון דמילה ופסח דוחה לא תעשה שיש בו כרת, ואין עשה גרידא דוחה את ל"ת שיש בו כרת.
<h2>דף ט.</h2>
יכול נחלק בקרבנותיהן [מקשין] והלא בפרשת וכי תשגו חלוק קרבן מרובים מקרבן יחיד דמרובין מביאין פר ושעיר ויחיד שעירה. ונ"ל לאו ביחיד גמור מיירי ולא בצבור ממש דודאי חלוקין בקרבנותיהן, אלא על יחיד שהן רבים קאמר ומאי נינהו עיר שהודחה מעוטה שהן בסקילה כיחיד, כדתנן [סנהדרין קי"א:] הא אינן נהרגין עד שיודחו רובן אבל הודחו מיעוטן הרי הן כיחיד וצריכין שני עדים (והראה) [והתראה] לכל אחד וזה חומר ביחיד מבמרובין שהיחיד בסקילה וממונו פלט והמרובה בסייף וממונו אבד, ולענין קרבן לא חלק אלא בין נפש אחת לצבור אבל במיעוט העיר מצינו דחלוקין במיתתם והואיל וחלק במיתתם לדונו ביחיד לסקילה נחלוק נמי בקרבן ולא יביאו קרבן רבים אלא קרבן יחיד ת"ל תורה אחת יהיה לכם דלא חלק לענין ע"ז בין יחיד למרובים ולא חלק הכתוב בקרבן אלא בנפש אחת בלבד אבל יחיד שהמיעוט העיר קרבנו שוה למרובים, וראייה לדבר מדקאמר לייתי שעירה יחיד נמי היינו קרבנו, אלמא לאו על יחיד דכתיב בקרא קאמר אלא על יחיד שהן מיעוט העיר, לאחר זמן מצאתי במגילת סתרים דרבינו [נסים גאון] שפירשה כמו כן.
<h2>דף י:</h2>
החולץ ליבמתו וחזר וקידשה או בא עליה אין עובר אלא (בעשה) [בלא תעשה] דכיון שלא בנה שוב לא יבנה ואסורה לו, ומיהו (אינה) צריכה גט כדתנן בפרק ר"ג [נ"ב:] חלץ ועשה מאמר ובעל אין אחר חליצה כלום.
<h2>דף יג:</h2>
תנן התם מגילה נקראת באחד עשר ובשנים עשר ובשלשה עשר וכו'. שבני הכפרים מקדימין לקרות ביום הכניסה כשבאין לכרך ביום הכניסה לדין או לספר תורה ופעמים דיום הכניסה הי' בי"א באדר ופעמים בי"ב ופעמים בי"ג כדמפרש התם במגילה, וא"ל ר"ל לר' יוחנן קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות חבורות חבורות לעשות אילו בענין אחד ואילו בענין אחר, ושקיל וטרי בה עד דאוקי רבא כי אמרינן לא תתגודדו כגון ב"ד בעיר אחת כלומר רב אחד ותלמידיו ונחלקו לחבורות דאילו אוסרין ואילו מתירין דכיון דאדם אחד קבלו אין להם להתגודד, אבל אם יש שני חכמים בעיר ותלמידיו של זה אוסרים ותלמידיו של זה מתירין אין זה אגודות דאילו אמרי כמו שקיבלו מרבם, וכ"ש אם הם בשתי עיירות דאין כאן אגודות, אבל קריאת מגילה אין בה אגודות שאין חלוקין בדבר אלא תקנת כל החכמים הוא שהיקילו על הכפרים כדי שיספקו מים ומזון ביום התענית לאחיהם שבכרכים ולא יהיו טרודין בקריאת מגילה ואין [כאן] אגודות. וסוגייא דשמעתין דשני חכמים הדרין בעיר אחת או בב' מקומות ואילו אוסרין ואילו מתירין דבר אחד שצריכין המתירין להודיע לאוסרין דבר זה אתם אוסרין ולא תאכלו ממנו, הילכך בני מגנצא שנוהגין איסור בבועא בשיפולי ריאה ובמחובר לקרקע בשני ימים טובים של גליות עד לערב של מוצאי יום טוב [השני] בכדי שיעשו ואוסרין ריחא דמילתא היא וכיוצא בהן ובווירמישא מתירין, כשבאין בני מגנצא לשם צריכין להודיעם זה הבשר בועא היתה בשיפולי ריאה וזה הלחם נאפה עם בשר בתנור או עם הגבינה ואילו פירות הובאו בי"ט ראשון. ואם כשמודיעין לו היתה דעתו נוטה אחרי חכמי ווירמישא מותר הוא לנהוג עמהן אע"פ שאסור במקומו, [אלא שצריך להודיע] כדאמרינן ר' אבהו כי מיקלע לאתריה דר' יוחנן לא מטלטל שרגא כי מיקלע לאתריה דר' יהושע בן לוי מטלטל שרגא ואמרינן ור' אבהו היכי עביד הכא הכי והכא הכי ומשני ר' אבהו כדריב"ל סבירא ליה הילכתא (דהוא) [ולפי שהוא] תלמידו של ר' יוחנן כי מיקלע למקומו של ר' יוחנן עביד כוותיה ומודיע לשמעיה דסבירא ליה כר' יהושע שלא יתמה.
<h2>דף יד.</h2>
אע"פ שאילו מטהרין ואילו מטמאין כדאשכחן בשמעתין [ט"ו:] בזתים מגולגלין דקאמרי ב"ש דאע"ג דאין החבית נקובה לא הוכשרו זתים לקבל טומאה וב"ה אמרי דהוכשרו, והיינו דקאמר בשלמא ב"ש לא נמנעו מב"ה דטמאה דב"ה טהורה לב"ש דחבית שאינה נקובה דמטמאה ב"ה מטהרה ב"ש. וי"מ בשוקת יהוא דשלחו ב"ש והרחיבוה, ולא נהירא דהתם ב"ש לחומרא והוה ליה למיפרך איפכא [בשלמא] ב"ה מב"ש (ש)לא נמנעו וכו'.
<h2>דף יח:</h2>
אשת אחיו שלא היה בעולם, קיימא לן כתנא קמא דאמר בין נולד ולבסוף יבם אחיו השני דמצאה זה הנולד באיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו בין ייבם השני ואח"כ נולד השלישי וכשנולד מצאה בהיתר תחת אחיו שהוא בעולמו אסירה, ואע"ג דפליג רבי (ישמעא' ואמר) [שמעון אמרינן] הלך אחר המחמיר. ואיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו מכי ישבו אחים יחדיו נפקא אחים שהיה [להם] ישיבה יחדיו מייבמין שאין להם ישיבה יחדיו אין מייבמין.
<h2>דף כ.</h2>
כלל אמרו ביבמה כל שהיא אסורה על המייבם איסור ערוה לא חולצת ולא מייבמת, ואם היא לו איסור מצוה מן השניות או איסור קדושה כגון חייבי לאוין אלמנה לכ"ג וכל הני דלעיל חולצת הואיל ומדאורייתא רמיא קמיה, וחייבי לאוין רבינהו קרא יבמתו יבמתו שעולין לחליצה ולא לייבום, ולא מיתייבמין שנייה מדרבנן וחייבי לאוין מדאורייתא, מיהו אם בעלו קנו בביאה ראשונה חייבי לאוין אתי עשה דייבום ודחי את ל"ת וכ"ש דדחי איסור דרבנן, ואסור לקיימן בביאה שנייה דליכא מצוה שהרי קיים ייבום מביאה ראשונה ומוציאה בגט ולא בעיא חליצה. והא דאמרינן אלמנה לכ"ג ולא שנא קדושת אחיו אלמנה מן הנישואין דאיכא תרתי אלמנה לא יקח דהיינו לאו ועשה דכי אם בתולה יקח ולא שנא אם קידשה אלמנה מן האירוסין ומת דליכא אלא ל"ת דאלמנה לא יקח, ולא אמרינן ליתי עשה דייבום וידחה ל"ת דאלמנה משום דגזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה דליכא מצוה, ומיהו אם עבר ובעל קנה ואסורה לקיימן כדפרשינן.
(בהחולץ) [כ'.] בגמרא דמתניתין דאלמנה לכהן גדול אמרינן בשלמא מן הנשואין הוי ליה עשה ולא תעשה (ועשה) ואין עשה דיבמה יבא עליה דוחה את לא תעשה דאלמנה לא יקח ועשה דכי אם בתולה יקח אלא מן האירוסין ויבוא עשה ודוחה את לא תעשה דבתולה היא. ואלמנה לכ"ג (או) [איסור] שאינו שוה בכל הוא וקאמר דאין עשה דוחה את ל"ת ועשה שאינו שוה בכל, ובנזיר בפרק שני נזירים בתחילה [נ"ח.] אמרינן דעשה דוחה לא תעשה ועשה שאינו שוה בכל דתניא התם גבי מצורע כיון דכתיב יגלח את כל שערו (לומר בית) [למה לי] ראשו לפי שנאמר גבי נזיר תער לא יעבור על ראשו ואיכא נמי עשה גדל פרע וגו' ואתי עשה דגילוח מצורע ודוחה את לא תעשה ועשה דנזיר, ומסקנא התם דעשה דוחה את ל"ת ועשה דלאו שאינו שוה בכל כגון דנזיר וכהן, וקשיא אהא (דהחולץ). ונ"ל דלא קשיא דהכא (בהחולץ) ה"ק בשלמא מן הנישואין לא אתי עשה דיבמה יבא עליה ודוחה ל"ת ועשה דאלמנה לכ"ג דחמיר איסוריה דהיא מתחללת וזרעה מתחללת ואע"ג שאינו שוה בכל הוא כיון דחמיר איסוריה הוי כלאו השוה [בכל] דלא דחי ליה עשה ללא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין דליכא אלא לא תעשה דהא בתולה היא לידחי דהא עשה דוחה ל"ת אפילו השוה בכל, אבל שאר לאווין שאינם שווים בכל כגון דנזיר ותגלחת זקן כהנים וכיוצא בהן דלא חמיר איסורא אתי עשה ודחי את ל"ת ועשה כדאמרינן התם בפרק שני נזירין, ומשום דלא (רמי) [דמי] איסורא (דאלמא) [דאלמנה] לכ"ג לאיסורא דנזיר (בדני) [להכי] לא פריך כהן אהדדי.
<h2>דף כא.</h2>
ואילו הן אסורין איסור מצוה דמצוה לשמוע דברי חכמים שתיקנו שניות לעריות משום גדר, אם אביו ואם אמו ואשת אבי אביו ואילו הן ג' אין להן הפסק דאם אם אביו ואם אם אמו ואשת אבי אבי אביו וכן עד סוף כל הדורות למעלה כולהו אסורין, ואשת אבי אמו ואשת אחי אב מן האם ואשת אחי האם מן האב ואשת אחי (האב) [האם] מן האם דפשטה רבא לאיסורא ואילו ד' יש להן הפסק דהן אסורין ולמעלה מהן מותרין, וכלת בנו אין לה הפסק דה"ה לכלת בן בנו עד סוף הדורות דאסירי, וכלת בתו אסורה ומפסקת ולא יותר שכלת בת בתו מותרת, ובת בת בנו שנייה וכן בת בת בתו בת בת בן אשתו שנייה וכן בת בת בת אשתו ואם אם חמיו ואם אם חמותו שנייות ולמעלה מהן מותרין, ומותר אדם באשת חמיו שאינה חמותו ובאשת חורגו ולא גזרו על אשתו אטו בתו שהוא ערוה, [ומותר באשת] בעל אמו ובבתו שאינה אחותו. ואילו אסורין איסור קדושה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין. ובגרים לא גזרו שניות דהא ערוה גופה לא אסירה בהו אלא משום שלא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ולענין עדות בין אחיו מן האב בין אחיו מן האם מעידין לכתחילה דבי דינא ידעו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ובעדות שראה אחר שנתגייר דתחילתו וסופו בעינן בכשרות אבל עדות שראה קודם שנתגייר לאו כלום הוא.
<h2>דף כא:</h2>
לא אסרו כלת בנו אלא משום כלת בתו, ולרב דלא חשיב אשת אבי אמו דיש לה הפסק משום דמיחלפה ליה באשת אבי אביו [קשה] ולא ליחשוב נמי כלת בתו משום דמחלפה ליה בכלת (ל)בנו ואמאי קא חשיב (ב)רב כלתו. ונ"ל דה"פ של הלכה זו דשניות אמר רב ד' נשים יש להן הפסק וצריכין לפרש ולברר כל אחת וטעמה, אילו הן שניות (אבי) [אם] אמו והיא נקראת אמה רבתי וכן כל של מעלה הימנה כגון אם אם אמו ואם אם אם אמו כולן נקראות אמה רבתי ולהכי אין להן הפסק דכיון דכולהו בחד שמא מיקרו אי משתריא חדא אפילו השנייה עצמה מישתריא, ואם אביו נמי אע"ג דאינה מחלפא כיון דהיא מיקרי אמה רבתי וכל של מעלה הימנה כגון אם אבי אביו ואם אם אבי אביו דמיתקרי אמה רבתי גזרינן בכולהו אטו אם אמו דמיקרי אמה רבתי ולהכי אין להן הפסק, וה"נ אשת אביו ערוה ואשת אבי אביו שנייה ומיקרי אבא רבא וכן כל של מעלה הימנה מיקריא ה"נ כגון אשת אבי אבי אביו ואשת אבי אבי אבי אביו כולהו מיקרי אבא רבא ואין להן הפסק דין כולהו כדין השנייה, ואשת אבי אמו אע"ג דלאו שנייה הא גזרינן עלה כדין שנייה דהא מיקרי אבא רבא ומיחלפא באשת אבי אביו שהיא שנייה וכל של מעלה הימנה נמי כגון אשת אבי אבי אמו ושל מעלה הימנה מיקרי נמי אבא רבא ומיחלפא בשנייה גופה הילכך אין להן הפסק, ולהכי לא נקט רב (איידי) אשת אבי אמו שיהא לה הפסק. וזעירי סבר אע"ג דאשת אבי אמו ושל מעלה הימנה מיקרי אבא רבא לא מיחלפא באבא רבא דצד (האי) [האם], דהתם לצד האב שכיח דאזיל ומכיר קורבתן ואי שרינן ליה אותן נשים שהן למעלה מאשת אבי אביו שהיא שנייה אתי (למכירי) [למישרי] (מ)אשת אבי (אמו) [אביו] השנייה עצמה דהא כולהו אבא רבא מיקרי, אבל לצד האם לא שכיח דאזיל ואינו מכיר קורבת נשים שלמעלה הימנה לא אתי למישרי שנייה עצמה הילכך יש להן הפסק, וכן אשת אחי האב מן האב ערוה אשת אחי האב מן האם שנייה ונקראת דבי דודי וגזרו על כל הנקראת דבי דודי להיות כשנייה זו הנקראת דבי דודי כגון אחי האם מן האב, וכגון אחי האם מן האם דלא תניא הכא ובעי לה לקמן ופשיט לה לאיסורא משום דהיא נמי דבי דודי מיקרי, אבל של מעלה מהן כגון אשת אבי אבי האב מן האם וכגון אשת אחי אם האב מן האב וכגון אחי אם האם מן האם שאין נקראין דבי דודי אלא דבי דוד אבי ודבי דוד אמי לא גזרו עליהן ויש להו הפסק, ואפילו אשת אחי [אבי] האב מן האב דלמטה דידיה ערוה ולא גזרו עליה משום שנייה כדנימא לקמן דהא איתפליג דרי כלומר שאין נקראין דבי דודי אלא דבי דוד אבי ולא מיחלפא ולהכי אמרי' דיש להן הפסק להני שניות דלא מחלפי בלמעלה מהן, וכן כלתו ערוה כלות בנו שנייה ואין להן הפסק דכולהו כלותיו מיקרי דכי היכי דקרו כלת בנו ה"נ קרו כלות בן בנו וכן נמי כלת בן בן בנו וגזרו אכולהו משום דמיחלפא בכלות בנו שהיא שנייה דאי שרינן להו אתי למישרי נמי כלות בנו שהיא שנייה, אבל כלת בתו יש להן הפסק דלא כלתו מיקרי אבל כלות דבי חתנו לא מיחלפי כלות חתנו בכלות עצמה, ואפילו על כלת בתו לא היה להם לגזור דלאו כלתו מיקרי כדפרישית אלא מפני כלת בנו שהוא שנייה גזרו עליה דאי לא הא גזירה לא קיימא הא דכלת בנו דאתי למיטעי קצת שיאמרו זו בתו וזה בנו כשם שכלת זו מותרת כך כלת זו מותרת, והיינו דקא מפרש רב חסדא לא אסרו כלת בתו דלא כלתו מיקרו אלא משום כלת בנו, ואמר ליה אביי לרבא אסברה לך דלאו כלתו מיקרי אלא כלות אבי חתנו כגון כלתא דבי בר ציתאי שכלות בניהן נקראין על שמם ולא על שם אביהן של נשי בניהם ומהם אתה למד דכלות בנים איקרו כלות ולא כלות של בנות לפיכך לא גזרו למטה מכלת בתו דלאו על שמם מיקרי אלא על שם אבי בעל בתו, וגם לא גזרו שניות אלא בהנהו דסמכי לערוה והן קרובי עצמו בלא קידושין כגון אם אמו ואם אביו וכגון שניות לערוה דמיקרבו בחד קידושא כגון אשת אבי אביו ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב וכלת בנו וכלת בתו דכולהו בחד קידושא מיקרבו ליה ומיחלפי בערוה דהוא נמי בחד קידושא, אבל אשת חמיו ואשת חורגו ואשת בן חמיו דבתרי קידושי מיקרבו ליה אע"ג דהן שניות לעריות לא גזרו עליהן דלא מיחלפי ליה בעריות דערוה לא מיקרבי [א]לא בחד קידושא והני בתרי קידושי ותרי קידושי בחד קידושי לא מיחלפי ליה. ושניות דר' חייא בכלל שניות דתנא דמתני' הן דכיון דאורי לן בקרובי עצמו בלא קידושין כגון אם אמו ואם אביו דהויין שניות ה"ה לבת בתו ולבת בת בנו דקרובי עצמו בלא קידושין דהויין שניות וכיון דגלי באשת אבי אביו ובאשת אבי אמו והדומה להן דמקרבי בחד קידושא וה"ה לבת בת בתה ולבת בת בנה דמיתקרבי ליה בחד קידושי שקידש אשתו (דהלו) [דהו"ל] שניות, וכן נמי רביעי שבחמיו ושבחמותו דמיתקרבי ליה נמי בחד קידושא במה שקידש אשתו, ור' חייא לא פליג אתנא דמתני' ולא תנא עליה אלא ר' חייא מוסיף לפרש את השניות כולן, ותנא אשמעינן שניות אם אמו ואם אביו דלמעלה דידיה ור' חייא אשמעינן שניות דלמטה דידיה כגון בת בת בנו ובת בת בתו ואיידי דאשמעינן למטה דידיה אשמעינן למעלה (דידיה) [דידה] אם אם חמיו ואם אם חמותו, וה"נ פשטינן בגמ' (דמנא דחתני') [דתנא דמתני'] שייר שניות דר' חייא. ובעינן על שניות דר' חייא אם יש להן הפסק, לפי שיש לשקול אותן על שני דרכים, האחד משום דמיחלפי דבת בנו קרויה נכדתו והיא ערוה ובת בת בנו שהיא שנייה קרויה נמי נכדתו וכן כל שלמטה מהן קרויות נכדותיו ומיחלפי וכן בבת בתו כל של מטה הימנו קרוייה נכדותיו ומיחלפי וכן אם חמיו שהיא ערוה ומשום בת בנה קרוייה אמא רבתי לאשתו וכן אם אם חמיו שהיא ערוה ומשום שנייה קרוייה נמי אמא רבתי דמיחלפי וכן כל של מעלה הימנה קרויות אמא רבתי ומיחלפי וכן אם חמותו וכל של מעלה הימנו אשתו קוראתו להן אמא רבתי ומיחלפי וכיון דמיחלפי הרי הן כשנייות דלעיל דאין להן הפסק משום דמיחלפי, והדרך השני מדקאמר ר' חייא שלישי י"ל דוקא אמר שלישי ורביעי ולא של מעלה הימנה ויש להן הפסק, ובעי' (למיפר) [למיפשט] מדאמר רב ד' נשים יש להן הפסק ותו לא, ודחי ליה ולא פשיט ותו בעי למיפשט מדאמר ר' חייא (אי פשיטא דבעיא) [ולא איפשטא האבעיא], נ"ל דעבדינן לחומרא ואין להן הפסק. ובחדא גזירה גזרו על השניות ועל כל המתחלפין בהן דאי לא הא לא קיימא הא.
<h2>דף כב.</h2>
ועוד הא דאמרינן (שאמ') [שיאמרו] באין מקדושה חמורה לקדושה קלה ופירשו רבותינו שיאמרו הגרים באים מקדושה חמורה כו', ותימה הוא דהא אמרינן להו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ונראה דלאו על הגרים מפרשינן ליה אלא על הגוים שכשיראו שהגרים נושאין אימן ואחיותיהן יאמרו שוטים הם הגוים שמתגיירין שמניחין קדושה חמורה שהגוים מוזהרין על העריות וכשמתגייר נושאין את הערוה וזו היא קדושה קלה. הא דאמרינן ערוה לכל מסורה עדות לב"ד מסור, הכי פירושא ערוה לכל מסור הכל יודעין ורואין שהגר (נשואי) [נושא] הערוה ויאמרו הגוים באין מקדושה חמורה וכו', אבל עדות אין ידוע כי אם הדיינין ואין הגוים יודעין שהאב מעיד לבן והבן לאב ולא יאמרו באין מקדושה חמורה וכו', שהגוים אינם יודעין דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי אבל ב"ד יודעין. ואסמכתא לגר שנתגייר וכו', מואת הנפש אשר עשו בחרן [פ' לך] ואמרינן בבראשית רבה אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים והפסוק מעיד שאברהם ושרה שגיירום עשו אותם ולא יולדיהם.
מי שיש לו אח מכל מקום אפילו ממזר שבא אביו על הערוה והוליד ממזר זוקק את אשתו לייבום, וכן מי שיש לו בן ממזר פוטר את אשתו מן הייבום דכתיב אין לו עיין עליו אם יש לו זכר בעולם, וכי היכא דממזר פוטר ה"נ זוקק לייבום. ואחיו לכל דבר ליורשו, ולטמא לו אם הכשר כהן מטמא לפסול דאע"ג דאין כהן מיטמא לאשתו פסולה דכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו דהתם לאפוקה קאי כיון דפסולה לו אבל הכא אחיו הוא אע"פ(כ) שפסול(ה). אבל אם יש לו אח או בן מן השפחה או מן הגויה הבן אינו פוטר והאח אינו זוקק דבן שפחה בתרה גריר דכתב האשה וילדיה תהיה לאדוניה ולא לאבי גויה דכתב כי יסיר את בנך מאחרי בנך קרוי בנך ואין הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה.
<h2>דף כג:</h2>
מי שקידש אחת משתי אחיות והכיר אותה שקידש ונתערבה לו ואינו יודע איזו קידש וה"ה אם לא הכירה מעולם דהא קיימא לן כאביי [קידושין נ"א:] דקידושין שלא נמסרו לביאה הוי קידושין נותן גט לזו וגט לזו, מת ולא נתן גט והיה לו אח אחד חולץ לשתיהן, היה לו שני אחין אחד חולץ תחילה ואחר כך מייבם השני לשנייה דאי הא שנחלצה הויא היבמה הא פקעה זיקה וזו השנייה מותרת לזה שלקחה ואם זו שלקח היא היבמה שפיר קא מייבם, ואם קדמו שניהם וכנסו את שתיהן ועברו על דברי חכמים שאמרו אחד חולץ אין מוציאין מידן דכל חד וחד אומר יבמתי מיתרמיא לי ואי לא מיתרמיא לי הרי יבמה אחי ופקעה זיקה וזו מותרת לי עכשיו. וכן שנים שקידשו שתי אחיות וכל אחד אינו יודע איזה קידש זה נותן שני גיטין וזה שני גיטין, מתו ולזה אח ולזה אח זה חולץ לשתיהן וזה חולץ לשתיהן וייבום ליכא לא לזה ולא לזה דילמא פגע באחות זקוקתו, לזה אחד ולזה שנים יחיד חולץ לשתיהן והשנים אחד חולץ ואחד מייבם לשנייה אחר החליצות ממ"נ דאין כאן לא אחות זקוקה ולא יבמה לשוק דאי יבמתו היא דמיתרמיא ליה שפיר ואי אחות זקוקה היא הא חולץ אחד ליבמ[תו] ופקעה זיקתה וזאת חלץ לה הנכרי ואינה יבמה לשוק, קדמו וכנסו השנים לאחר שחלץ היחיד לשתיהן אין מוציאין מידם ולא גזרו השנים אטו אחד למימר אי שרינן להני שנים אתי האי שהוא יחיד ליבומי לחדא ויחלוץ לחדא ברישא ויפגע ביבמה לשוק. היו לזה שני אחין ולזה שנים אחיו של זה חולץ לאחת ואחיו של זה לשנייה זה נושא חלוצתה של אותו שאינו אחיו ממ"נ דאם היא יבמתו של אותו שחלץ לה הרי פטרה ואם היא יבמתו של זה שלקחה שפיר מייבם וכן השיני בחלוצה של אותו שאינו אחיו, קדמו השנים שהן אחין וחלצו זה לזו וזה לזו לא ייבמו שני אחים האחרים לשני אחיות משום דילמא הראשון יפגע באחות זקוקתו ואם כנס האחד יכנוס גם השני ואין מוציאין מידם דכל חד מצי אמר אי יבמתי מיתרמיא לי שפיר ואי אחות יבמתי היא הא יבם אחי ואינה זו אחות זקוקה, ואפילו השנים שכנסו כהנים אין מוציאין מידם מ"ט חלוצה לכהן מדרבנן אסורה וספק חלוצה לא גזרו רבנן והאחת חלוצה ודאי היבמה והשנית חלוצה מספק אותה שאינה יבמה אין חליצ[ת]ה חליצה וכיון דלא ידעינן איזו היא היבמה הוי תרווייהו ספק חלוצות.
קידושין שאין מסורין לביאה אמר רבא דל"ה קידושין [קידושין נ"א.]. והקשה הרב ר' משה בר יואל אם כן לרבא המקדש חייבי לאוין שאין מסורין לביאה לא תפסו בהו קידושין. ואני אומר דלא קושיא היא דוודאי רבא סבירא ליה דקידושי תופסין בחייבי לאוין, ופלוגתא דאביי ורבא הכא אינו [אלא] במקדש אשה הראויה וכשירה לו אלא במסירת הקידושין אינם כך שיוכל לבא אליה כגון מקדש אחת משתי אחיות או אחת מאשה ובתה ואין ידוע איזה קידש ואם היה מכירה בשעת מסירת הקידושין אע"פ שנתערבו אח"כ הוי קידושי אפילו לרבא, ומקרא קא נפיק ליה כדמסיק ואזיל מכי יקח איש אישה ובא אליה (דברים כ"ב) וקיחה היינו קידושין (והיכי) [והכי] דריש ליה לקרא אם לוקח איש אשה הראויה לו לביאה ומוסר לה הקידושין כך שיהא בא אליה הוו קידושין וצריכה גט כדכתב בתריה וכתב לה ספר כריתות ואם לאו [לא] הוו קידושין ואינה צריכה גט, ודוק לישנא דתלמודא דקאמר קידושין שאין מסורין לביאה ולא אמר קידושין שאין בהן ביאה דאי אמרי שאין בהן ביאה הוי משמע אפילו חייבי לאוין.
<h2>דף כד.</h2>
מצוה בגדול לייבם כדכתב והיה הבכור אשר תלד מיכן שמצוה בגדול לייבם, אשר תלד פרט לאיילונית שאינה יולדת דלאו בת ייבום, יקום היבם על שם אחיו לנחלה שהיבם יורש אחיו המת, ולא ימחה שמו פרט לסריס שהוי מחוי שאינו מייבם, וקריה רחמנא ליבם בכור דמה בכור אינו נוטל בראוי כבמוחזק דכל אשר ימצא לו כתב ולא ראוי לבוא [אף יבם כן]. ואם קדם קטן ויבם זכה באשה וגם בנכסים.
<h2>דף כד:</h2>
הנטען על השפחה בלעז זנות ונשתחררה או על הנכרית נטען ונתגיירה הרי זה לא יכנס אותה מפני שמחזיק את הלעז ועושהו אמת, ואם כנס אין מוציאין אותה ומשום לעז כי האי לא מפקינן. ומסקנא דאע"ג דמתגיירא לשם איש היא גיורת, וכן איש שנשתחרר לשם אשה, ולכתחילה אין מקבלין אותן משום הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך, ות"ר אין מקבלין גרים לימות המשיח כיוצא בו לא קבלו גרים בימי דוד ובימי שלמה ואמר ר' אלעזר מאי קרא מי גר אתך בעניותך יפול עליך בעשירותך, ומיהו אם מתגיירי מיתגיירי והוו גרים דהא בימי מרדכי נתגיירי והוי גרים.
הנטען על אשת איש ויש לה בנים מבעלה ובאו עידי טומאה והוציאוה ב"ד מבעלה וכנסה הנטען אע"פ שכנסה יוציא, הכי אוקמה רב למתני' ופסיק תלמודא הילכתא כרב, ופסיק נמי הלכתא כרבי דאמר בקלא בעלמא מפקינן דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא רוק למעלה מן הכילה אמר רבי הואיל ומכוער הדבר תצא, ואמרינן קשיא הילכתא אהילכתא, ומשני לא קשיא הא בקלא דפסיק כרב דלא מפקינן אלא בעדים, בקלא דלא מפסיק הלכה כרבי. וקלא דלא פסיק יומא ופלגא דאמר אביי דאומי דמתא יומא ופלגא, ואם הנטען אדם שיראים ממנו העולם אינו פיסוק דמחמת יראה פסיק, והיכא דלא פסיק ויש לו אויבים לנטען בעיר אינו קול דאמרינן אויבים אפקוה לקלא והחזיקוהו. ותנן [לקמן כ"ו.] הנטען מן האשה אסור באמה ואחותה משום דעל ידה יתרגל יותר אצלה ויחזיק הקול.
<h2>דף כה.</h2>
המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפ"נ לא ישאנה והואיל ועל עדותו סמכינן דילמא משום לישאנה קאמר, אבל המביא מארץ [ישראל] דלאו על עדותו סמכינן דלא צריך למימר בפני נכתב ובפני נחתם ואכתבא סמכינן ישא את אשתו. האומר לאשה מת בעליך או הרגתיו או הרגנוהו לא ישא אותה דדילמא משקר ומשום לישא אותה קאמר, אבל לאחר תינשא דעדותו עדות כדרבא דאמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע בעדותו ופלגינן דיבורא וקיימא לן כוותיה.
<h2>דף כה:</h2>
החכם שהוא מומחה להתיר נדרים ביחיד ואסרה אשה על בעלה (ואסר' הבאת) [שאסרה הנאת] תשמיש עליה ולא מצא פתח לנדרה לא ישאנה שלא יחשדוהו דמשום הכי אסרה, אבל שלשה שאסרוה ישאנה האחד. וכן אם מיאנה או חלצה בפני ג' ישאנה האחד מפני שאין מיאון וחליצה בפחות מג' וג' לא חשידי, ותרי נמי לא חשידי דתנן עדים החתומין על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה, והאי דנקט ב"ד דהוא ג' לאפוקי ממאן דאמר מיאון בשנים וקמ"ל בג', ואם כנס החכם שאסר לא יוציא דברננה לא מפקינן.
<h2>דף כו.</h2>
וכולן מביא גט וחכם שאסר שהיו להם נשים בשעת מעשה ומתו אח"כ מותרות לינשא להם, מתו אין דבידי שמים הוא דמייתי ואינהו לא מיכווני לאותן נשים אבל גירשו נשותיהן דאיכא למימר להכי גירשום כדי לישא את אילו לא, והוא דארגיל הוא הגירושין אבל ארגילה היא אפילו גירשו נשותיהן מותרין באותן נשים, ואם נישאו אותן נשים לאחרים ומתו בעליהן או שגירשום מותרין למביא גט ולחכם דהא ליכא למחשדינהו. וכל אותן נשים מותרין לבניהם ולאחיהם של אותן שהתירו אותן וגם לבנו ולאחיו של נטען דגברי כיון דאסרי שכיבתן אהדדי קפדי אהדדי ולא שביק לנטען לבוא אליה שלא יאסרנה עליו.
קדמו וכנסו יוציאו, ולא דמו להני דלעיל [כ"ג:] דאמרן אם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם, דהתם האחת זקוקה והשנייה אינה זקוקה אלא אחות זקוקה וקמא דכנס ודילמא זקוקתו כנס וליכא איסורא, אבל הכא דתרווייהו זקוקות וכל דנסיב אחות זקוקתו נסיב ואיכא איסורא הלכך יוציאו. ר' אלעזר אומר ב"ש אומרים יקיימו וב"ה אומרים יוציאו, ואע"ג דפליג ר' שמעון ואבא שאול בברייתא [כ"ח.] עליה דר' אלעזר ואמרי לדבית הלל יקיימו, כיון דראה רבי דבריו של ר' אלעזר ושנאן במשנה דכוותיה עבדינן.
<h2>דף כז:</h2>
אמר רב הונא אמר רב שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד חלץ לראשונה הותרה לשנייה הותרה מתה הראשונה מותר בשנייה ואין צריך לומר מתה שנייה שמותר בראשונה דהויא יבמה שהותרה בשעת נפילתה ונאסרה בשעת נפילת השנייה אחותה וחזרה והותרה במיתת השנייה אחותה תחזור להתירה הראשונה ומתייבמת, ור' יוחנן אמר מתה שנייה מותר בראשונה דחזרה להיתירה הראשונה אבל מתה ראשונה אסור בשנייה מ"ט שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה, ואמרינן דרב נמי אית ליה האי סברא דכל יבמה שאין אני קורא בה וכו', אלא דרב סבר אי קאי באפה איסור ערוה בשעת נפילה כגון שנפלה אחות אשתו לפניו ואח"כ מתה אשתו אסורה יבמתו עליו עולמית אבל באיסור זיקה דליתה אלא מדרבנן כי הכא כי פקעה זיקא שריא, ור' יוחנן משוי איסור זיקא כאיסור ערוה, ונ"ל דכר' יוחנן קיימינן חדא דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ועוד דר' [יוחנן] לחומרא. ופרכינן לר' יוחנן ממתני' דארבעה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין הרי אינן חולצות ולא מתייבמות ואמאי ליקו חד (ותייבם) [ולחלוץ] לשנייה ותיהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה ותתייבם, ופריק ר' יוחנן אינו יודע מי שנאה ולא עיקר הוא דודאי מציא ראשונה להתייבם, ופרכינן כמה פרוכי לר' יוחנן דאמר אינו עיקר וליתריץ לה הכי או הכי ותיהוי עיקר ופריק להו ר' יוחנן, ופרכינן נמי לימא דנפל בבת אחת ור' יוסי הגלילי הוא דאמר אפשר לצמצם, ופריק ר' יוחנן לא סתם לן תנא כר' יוסי הגלילי, ומדשני הכי שמע[ינן] דלית הילכתא כר' יוסי הגלילי, והא (דומיא) [רומיא] דמתניתין לא (דומיה) [רומיא] נמי הוא (אלא) דמצי לשנוייא אי כר' יוחנן או כחדא מהני שינויי דאמרן דלישניה ר' יוחנן.
<h2>דף כח:</h2>
ג' אחים שנים מהן נשואין שתי אחיות או אשה ובתה ומתו הנשואות הרי אילו חולצות ולא מתייבמות ור' שמעון פוטר, ומפרש טעמא בברייתא ר' שמעון פוטר מן החליצה ומן הייבום משום שנאמר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשו צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחין אפילו באחת מהן. ואי קשיא יבום (קשיא) [משמע] מהכא חליצה לא משמע, תריץ כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה. ונראה דאע"ג דר' שמעון מפיק טעמא מקרא, דכרבנן עבדי[נן] דמחמירי וסתמא דרבים, ועוד ב"ה [כ"ט.] סברי כי הא סתמא דאמרי מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה אף ע"ג דנעשו צרות זו לזו בזיקה.
<h2>דף כט.</h2>
ג' אחין שנים מהן נשואות ב' אחיות ואחד מופנה מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מאמר ולא הספיק לכונסה עד שמת אחיו השיני ב"ש אומרים אשתו עמו היא הבעלת מאמר והלזו שנפלה אחר המאמר תצא משום אחות אשה בולא כלום ולא בעיא חליצה וב"ה אומרים מוציא את אשתו שקידש בגט וחליצה גט למאמר וחליצה לזיקתו ואת אשת אחיו השנייה בחליצה וזו היא שאמר אי לו על אשתו ואי לו על אשת אחיו דשתיהן אסורות לו, והאי זו למעוטי מדר' יהושע דאמר בפרק ב"ש אי לו על אשתו ואי לו על אשת אחיו דלית הילכתא כוותיה אלא כר' אליעזר דאמר מלמדין את הקטנה שתמאן בו דפסקינן התם הילכתא כוותיה והלכה כב"ה.
<h2>דף כט:</h2>
בעי רבא [כ"ט:] מאמר לב"ש אירוסין עושה או נשואין עושה. ובפרק החולץ [ל"ט.] בשמעתא דשומרת יבם שנפלו נכסים אמרינן קסבר רבא מאמר לב"ש עושה ודאי אירוסין וספק נישואין, וקשיא דרבא אדרבא. תריץ בתר דבעיא הדר פשטה דודאי אירוסין עושה לדחות בצרה וספק נישואין לחלוק בנכסים ולא הוי כאירוסין בעלמא דלא ירית לה.
<h2>דף ל.</h2>
ג' אחין ב' מהן נשואין ב' אחיות ואחד נשוי נכרית מת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומת ראשונה לנפילה יוצאה משום אחות אשה והשנייה היא הנכרית משום צרתה, עשה בה מאמר הנשוי נכרית ומת צרתה חולצת ולא מתייבמת, הא לא עבד בה מאמר שנייה הנכרית ייבומי מתייבמת דקסבר האי תנא אין זיקה ואפילו בחד אחא, ורב אשי תירצה לקמן בזיקה אפילו בתרי אחי והא דקתני עשה בה מאמר ה"ה אם לא עשה בה מאמר דלא מתייבמת והא דקתני עשה בה מאמר לאפוקי מדב"ש (מ)דקאמ[רו] מאמר קונה קנין גמור דלא תיבעי אפילו חליצה קמ"ל דלא כב"ש וחולצת ולא מתייבמת. והכא אחות אשה צרה לנכרית ואפילו הכי אוסר לנכרית, [וכ"ש בסיפא] דהנכרית צרה לאחות אשה שהוא ודאי (וכ"ש בסיפא) דתנן ג' אחין שנים נשואים ב' אחיות ואחד נשוי נכרית ומת נשוי נכרית וכנסה אחד מבעלי אחיות ומת ראשונה יוצאה משום אחות אשה ושנייה היא הנכרית יוצאה משום צרתה, אלא תנא הך דנכרית הויא צרה חזיא לאיסורא והך דאחות אשה קא הויא צרה חזיא להיתירא והדר חזיא לנכרית שאחות אשה צרה לה לאיסורא דקסבר מה לי אם זו צרה מה לי אם זו צרה ואיידי דחביבה ליה אקדמה משום דחזיא לאיסורא, ולא היה צריך לשנות משנה זו שהנכרית צרה אלא כיון שנישנת והיתה שגורה בפי התלמידים שלמדוה ולא יוכל לשכחה מהם וכתבה. ג' אחין נשואים ב' אחיות ואחד נשוי נכרית מת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה אשתו של שני ואחר כך מת הנשוי נכרית הרי זו היבמה שיבם זה שמת אסורה על זה שהיה נשוי אחותה בשעת נפילה ראשונה עולמית הואיל ונאסרה עליו אז, ולא מיבעיא דלא חזיא בנפילה ראשונה כלל עד נפילה שנייה כי הכא אלא אפילו אי חזיא בנפילה ראשונה נמי כיון דבשעת נפילה לא חזיא אסירא, כדתנן בסיפא שני אחין נשואין ב' אחיות ומת אחד מהן ואח"כ מתה אשתו של שיני הרי זה אשת הראשון אסורה על השני עולמית הואיל ובשעה שנפלה היתה אחות אשתו. ואם גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת הנשוי נכרית וכנסה המגרש ומת זו היא שאמרו אם נתגרשו צרות מותרות, וזו היא למעוטי מת בלא גירש, וה"ה לכנס ולבסוף גירש (ו)הנכרית מותרת דהא רב אשי דהוא בתרא סבר לה כרבא דאמר בפרק קמא זו דכנס ואח"כ גירש מותר ואצ"ל זו דגירש ואח"כ כנס דמותרת הנכרית וקסבר מיתה מפלת ולא נישואין.
<h2>דף ל:</h2>
והזורק קידושין לאשה ספק קרוב לה ספק קרוב לו בין בכת אחד שעד אחד אומר קרוב לה ועד אחד אומר קרוב לו בין בשני כיתין וכת אחת אומרת קרוב לה וכת אחת אומרת קרוב לו הויא ספק מקודשת וצריכה גט, וכן בגירושין הוי ג"כ ספק וצריכה גט אחר הימינו, ואם מת ונפלה לפני יבם חולצת ולא מתייבמת. וכן כתב בכתב ידו, הרי את מקודשת לי ואין עליו עדים וגם לא נתן לה הנייר בפני עדים או אין חתום עליו אלא עד אחד הוי ספק קידושין, וכן בגירושין הוי ספק, והא דאמרינן המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושין דליכא כתב ידו אבל הכא דאיכא כתב ידו הוי ספק קידושין. אבל יש בו עדים ואין בו זמן בגירושין הוי ספק, אבל בקידושין לא הוי [ספק] דלא תיקנו זמן בקדושין אבל בגירושין תקנו זמן, והאי דלא תיקנו זמן בקידושין משום דרובה בכספא מקדשי ולא בשטרא אבל בגירושין כולהו בשטרי.
<h2>דף לא.</h2>
ביבמות פרק ארבעה אחין בגמרא דוכולן שהיו בהן קידושין או גירושין מספק אמרינן ודילמא בשני כיתי עדים ספיקא דרבנן הוא דאמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי אתתא אחזקתה, ומשמע אבל בספק דאוריתא לא אמרינן אוקי תרי להדי תרי וכו' ואביי הוא קא מתרץ הכי (והכי). וקשיא ליה לרב משה הא דאמר אביי בפרק שלישי דקידושין בסופו במעשה דינאי המלך מה ויבוקש הדבר ולא נמצא אילימא דתרי אמרי אישתבאי ותרי אמרי לא אישתבאי מה חזית דסמכת אהני דאמרי לא אישתבאי סמוך אהני דאמרי אישתבאי, ואי שני כיתי עדים ספיקא דרבנן נימא הכא אוקי תרי להדי תרי ואוקי לאשה אחזקה דלא אישתבאי, אלא מדקאמר מה [חזית] דסמכת אהני סמוך [אהני] ש"מ דשני כיתי עדים ספיקא דאורייתא הוא וקשיא דאביי אדאביי. ואינה קושיא דהכא בפרק ארבעה אחין דאמרינן דאוקי תרי להדי תרי מיירי שבאו שנים ואמרו קרוב לה נפל הגט ולא הספיקו להתיר את הצרה עד שבאו שנים ואמרו קרוב לו נפל ואינה מגורשת הערוה דכיון דתרויהו הכיתות אתו קודם גמר הדין הרי מכחישות זו את זו ואין כאן עדות [ע"כ מוקמינן] אחזקה שהיא צרת ערוה וגבי דינאי נמי אלו אתו בתראי מקמי דאפקוה מחזקה על פי [כת] הראשון אמרינן אוקי תרי להדי תרי ואשה אוקמה אחזקה, אבל התם במעשה דינאי באו שנים ואמרו דאמו נישבת קודם שנולד ינאי והוה ליה בן חללה ופסקו [כ]עדים (שאתה) [שהוא] בן חללה ואחר כך באו עדים ואמרו לא נישבת ולהכי לא מצי אמר אוקי תרי להדי תרי ואשה אוקמת אחזקתה שהרי כבר יצאתה מחזקת כשרות על פי הראשון ולהכי אמר מה חזית דסמכת אבי תרי להחזיקה בכשרות סמוך אקמאי שהוציאה כבר מחזקה ותו לא מידי, וכבר הארכתי באלו הדברים למעלה [יבמות פ"ח. קידושין ס"ו.].
<h2>דף לא:</h2>
ובסיפא דהא שמעתא [ל"א:] אמרינן מפני מה לא תקנו זמן בקידושין וכו' עד התם להצלה דידה קאתי הכא לחובה דידה קאתי, ופירש רבינו שלמה בגירושין הזמן להצלה דידה קאתי דעד שעת הזמן מחזקינן לה בחזקת אשת איש ואי אתו סהדי ואמרי זינתה קטלינה לה אע"ג דגיטה בידה דאמרינן היום נתגרשה. והקשה רבינו יעקב נכדו כיון דגיטה הוי ספק אם מקודם הזנות נתגרשה אם היום נתגרשה ומספיקא לא קטלינן לה, דהא אמרינן בגיטין [י"ז:] בגמרא דמפני מה תיקנו זמן בגיטין וכו' כתב בו שבוע שנה חודש שבת מה הועילו חכמים בתקנתן ומשני אהני לשבוע דלקמיה ולשבוע דבתריה אבל בתוך השבוע לא קטלינן לה דספיקא הוא אם בתחילת השבוע נתגרשה והויא פנויה כשזינתה אם בסוף השבוע זינתה והויא אשת איש אלמא מספיקא לא קטלינן לה. ואומר אני דאינה קושיא דהתם דכתב סתמא בשבוע שיני של יובל כיון דמצינן למימר דילמא בתחילת שבוע הוה הוי ספיקא דמוכחא קצת ולהכי לא קטלינן לה בזנות דתוך השבוע דהוי ספיקא גמירא, אבל גט שאין בו זמן כלל והיא בחזקת אשת איש איכא למימר דלעולם שהיא בחזקת אשת איש עד שיודע מתי יצאתה מחזקתה דליתי עדים מתי הגיע גט לידה, דהא למ"ד זמן דתיקנו בגט משום פירי והבעל אוכל פירות עד זמן נתינת הגט אמרי דבשעת שבאת לגבות פירות מן הבעל אמרינן לה אייתי סהדי אימת מטא [גיטא] לידך ואי (לך) [לא] מתיא לא גביא דאמרינן עד היום היא בחזקת אשתו, ה"נ למ"ד משום בת אחותו הויא בחזקת אשת איש עד דאיכא זמן דמוכח או דמתיא סהדי מתי מטא גיטא לידה. ויש מקשים, הכא אמרינן דהזמן להצלה דידה קאתי, ובגיטין בגמרא דמפני מה תקנו בגיטין [שם] מוכח דהזמן לחובה דידה אתא דאמרינן התם גזייה לזמן ויהביה ניהליה מה הועילו חכמים בתקנתן. ואומר אני דלא קשיא דהא דקאמר הכא להצלה דידה שמצילה בזנות דאחר הזמן ומשוי לה פנויה דאי לא הכי הויא בחזקת אשת איש עד שעה שמוציאה בגט ומפני זנות דקודם הזמן לא מחקה ליה לזמן דא"כ מפסידה לנפשה ומשויא נפשה לאשת איש עד שעה שמוציאה הגט כדפריש[ית], והתם בגיטין אמרינן לרמאי לא חיישינן ואי גזייה או מחקה הזמן ניכר הוי ולא סמכינן עליה ומרע לנפשה דמשויא עצמה אשת איש הילכך הזמן הוי הצלה דידה לזנות דבתר הזמן, אבל בקידושין הזמן חובה לה שכל זמן שאין ידוע אימת קידשה משוינן לה פנויה הילכך מחקה ליה ומשויא נפשה פנויה.
ג' אחין נשואים שלשה נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השיני מאמר ומת הרי אילו חולצות (שנים) [שנאמר] ומת אחד מהם יבמה יבא עליה [מי] שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיקת שני יבמין, וקרא אסמכתא בעלמא ומדרבנן הוא גזירה שמא יאמרו שני יבמות מבית אחד מתייבמות, ויבום לחדא וחליצה לחדא לא שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ, ואם נתן גט למאמרו הותרה אפילו היא דמאי דעבד בה שקלי.
<h2>דף לב.</h2>
ב' אחין נשואין ב' אחיות ומת א' מהן ואח"כ מתה אשתו של שני הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו בנפילתה. ת"ר בא עליה חייב משום אשת אח ומשום אחות אשה דברי ר' יוסי, ומסקנא מעלה עליו כאילו עשה שתים ואינו חייב אלא אחת ונפקא מינה דחשבי לה ב' רשעיות לקוברו בין רשעים (האמור') [גמורים] בני שתי רשיעיות.
<h2>דף לג:</h2>
ב' שקידשו ב' נשים ובשעת כניסתן לחופה הוחלפו בשוגג את של זה לזה ואת של זה לזה הרי אילו חייבין משום אשת איש, ואם היו שני אחין חייבין נמי משום אשת אח ואם היו אחיות אף משום ואשה אל אחותה, ואם היו נידות חייבין אף משום נדה, ותניא ר' חייא הרי כאן שש עשרה חטאות לכל אחד ואחת ד' חטאות הרי י"ו דכולהו חייבין על זדונן כרת הילכך חייבי י"ו חטאות. ומפרישין אותן מבעליהן ג' חדשים שמא מעוברות הן כדי להבחין בין זרעו של זה לזרעו של זה ואע"פ שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה שמא בעלו ושנו או באצבעה מיעכה, ואם בעלו ושנו חייבין ל"ב חטאות, ואם היו קטנות שאינן ראויות לילד כגון בתוך י"א שנים שאין האשה מתעברת או פחות מכאן מחזירין אותן מדי דחילוף לא שכיח ולא גזרו בו, ואם היו כהנות נשואות לישראל נפסלו מתרומות אביהן שאין חוזרות לתרומת אביהן אם ניתארמלו או נתגרשו, ואם הם נשי כהנים בין כהנות בין ישראליות נפסלו מתרומת בעליהן.
<h2>דף לד:</h2>
כל ששהתה אחר בעלה עשר שנים ואין דעתה לינשא ונשאת שוב אינה מתעברת, אבל היה דעתה להינשא מתעברת. אמר שמואל [ל"ה.] וכולן צריכין להמתין אחר בעילתן ג' חדשים כדי להבחין בין זרעו של זה לזרעו של שיני חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה לפי שמזנות הן ואשה מזנה מתהפכת שלא תתעבר, אבל קטנה בת ישראל שזינתה אין צריכה להמתין דזנות בקטנה לא שכיחא ולא גזרו רבנן. וקטנה יוצאה במיאון אינה צריכה להמתין ג' חדשים ויצאה בגט צריכה להמתין.
<h2>דף לה:</h2>
החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת וילדה, בזמן שהוולד של קיימא אין חליצה כלום הוא מותר בקרובותיה באמה ובאחותה והיא מותרת באביו ובאחיו ולא פסלה מן הכהונה ומותר כהן לישא אותה, אין הוולד של קיימא הויא חליצה מדרבנן ואסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה מדרבנן ולחומרא, ומיהו מדלא קתני אין צריכין חליצה מן האחין ש"מ דצריכה. החולץ למעוברת והפילה ר' יוחנן אמר שמה חליצה ואינה צריכה חליצה אחרת מן האחין וריש לקיש אמר לא שמה חליצה וצריכה חליצה מן האחין והילכתא כר"ל בהא.
בפרק החולץ בראשו אמר ר' יוחנן אם יבוא אליהו ויאמר דהא דמיעברא אפולי מפלה ליה מי לא חלצה השתא נמי כי לא אמר אליהו וחזינן דמפלה איגלאי מילתא למפרע דנפל הוה בשעת חליצה וחליצתה כשרה. ומקשים עלה והא רבי יוחנן לית ליה ברירה [ביצה ל"ז:] למימר מדהשתא נפל בשעת חליצה נמי הוי נפל, ולפי הפירוש הקושיא קושיא הוא, אלא הכי פירש אם יבוא אליהו ויאמר אפולי מפלה ליה מי לא חלצה אלא ודאי חלצה דהא אין לו בן, השתא נמי כי לא אמר והפילה אחר החליצה איגלאי מילתא למפרע דאין לו בן והחליצה כשרה, ואפילו היה בשעת החליצה ראוי להיות בן קיימא ועכשיו נתקלקל דהא אין לו בן. ור"ל אמר איגלאי מילתא למפרע לא אמרינן דאע"ג דהשתא אפולי מפלה איכא למימר בשעת חליצה בן קיימא היה ראוי להיות ואח"כ נתקלקל וכיון דבשעת חליצה היה בן קיימא חליצה פסולה הוא, אבל אם בשעת חליצה היינו יודעים דודאי מפלה (כאן) [כגון] אם יבוא אליהו ויאמר לא הוי פליג ריש לקיש דהא ודאי אין לו בן וחליצה כשרה. והכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא תצא וחייבין בקרבן אין הולד של קיימא יקיים, ספק אם הולד בן תשעה לראשון או בן ז' לאחרון כגון שיבמה בתוך ג' חדשים יוציא והולד כשר (חייבת) [וחייבין] באשם תלוי דשמא בן הראשון הוא ובא זה על אשת אחיו שיש לו בן.
<h2>דף לו:</h2>
תניא ר' אליעזר אומר מוציאה בגט. תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו [ומינקת חבירו] ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים יוציא בגט וכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס דהיינו לאחר כ"ד חודש, דתניא [כתובות ס'.] יונק תינוק והולך עד כ"ד חודש, ואפילו מת או נתנתו להניק כדאמרינן בכתובות בפרק אע"פ שאמרו [ס':] דהלכה כר"מ בגזירותיו. וכ"ד חודש שאמרו חוץ מיום שמת בו בעלה וחוץ מיום שנתארסה בו, וכן לענין ג' חדשים חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו. וכי אמרו חכמים דיוציא בגט, לא מיבעיא קדשה ישראל דלא פסיל לה עליה כדא[מרי] ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס, אלא אפילו קדשה כהן דקא פסיל לה עלה בגיטא מוציא בגט, דהא סתמא אמרי יוציא בגט ולא עבדו תקנתא לכהן בהא. אבל ביבמה שילדה ומת בנה בתוך למד ללידה, ואמר רשב"ג כל ששהתה למד יום באדם אינו נפל הא לא שהה נפל הוי, ואתמר מת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה אם ישראל קדשה חולצת מן היבם כרבן שמעון דאמר נפל הוא ואם כהן קדשה אינה חולצת דמיפסלה עליה, דכיון דרבנן פליגי עליה דרבן שמעון ואמרי אפילו לא שהה אינו נפל סמכינן עלייהו ועבדינן תקנתא לכהן אע"ג דמסתבר דרבן שמעון מדאמר רחמנא ופדויו מבן חודש תפדה ולא בתוך חודש. וכי אמרינן מת בתוך ל' לא פטר אמו, ה"מ דלא קים להו שכלו לו חדשיו אבל קים לן שכלו לו חדשיו כגון שלא בא עליה בעלה אלא בשעת טבילתה ושוב לא בא עליה וילדה לט' חדשים שלימים אחר טבילתה פוטר את אמו, דתנן בנדה [מ"ג:] בן יום אחד פוטר את אמו מן היבום ואמר התם הוא דקים לן בגויה דכלו לו חדשיו ודרבן שמעון מוקמינן דלא קים לן. קדשה בתוך ג' חדשים [ל"ז.] וברח עירוקיה מסתעייה, דיי לו (בחשי') בריחתו ולא משמתינן שיבא ויוציא בגט עד שיגיע הזמן שישלימו ג' חדשים ולכשיחזור לאחר זמן יכנוס, ובכל הנשים הצריכות להמתין ג' חדשים אחר בעליהן מיירי.
<h2>דף לח.</h2>
שומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם מודין ב"ש וב"ה דפליגי בנפלה לה בעודה תחת הבעל שמוכרת ונותנת לכתחילה וקיים שאין לו ליבם זכות בהן דאין היבם נוטל הראוי לאחיו כבמוחזק לאחיו דבכור קרייה רחמנא, וכיון דברשותה קיימי ולאו ברשותו לא הוצרך לפרש במיתתה מה תהא עליהן דודאי בחזקת יורשי אביה הן. ובנפלו לה בעודה תחת הבעל מסיק ואזיל מה יעשה בכתובתה הוא נדונייתה שהכניסה לו בכתובתה וקיבלו הבעל בשומא ונקראין ניכסי צאן ברזל והן בחזקתו לזול וליוקר ולכל דבר, ובנכסים [הנכנסים ויוצאין עמה] (ולא) [אלו] ניכסי מלוג שנפלו לה ונכנסו לרשות הבעל בעודה תחתיו ויצאו מרשותו כשמת דהיינו יוצאין, ב"ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל בניכסי מלוג שנכנסו לרשות הבעל ויצאו דהואיל דידו כידה הללו באין לירש והללו באין ויחלוקו, אבל הניכסי צאן ברזל שהיו מוחזקין ביד הבעל לא אמרי ב"ש יחלוקו מדלא קתני יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל אלא כולהו דיורשי הבעל וכ"ש למנה ומאתים ותוספת דלא שקלי יורשיה דיבם תחת הבעל עומד ולא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל, וב"ה אומרים נכסים בחזקתן, כתובה שהיא ניכסי צ"ב שהיה בחזקת הבעל אוקמה בחזקת יורשיו, נ"מ שהן בחזקת האשה דאין בהן לבעל אלא קנין פירות ולאו כקנין הגוף דמי תוקים בחזקת יורשי האשה. ועוד אמרינן בפרק החולץ בשומרת יבם שנפלו לה נכסים לותבוה כתובה דמתניתין, בכתובה דמתני' לא פליגי דמודין ב"ש שהיא בחזקת יורשי הבעל, ופי' רבינו שלמה משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, והא דאמרינן בכתובות בפרק [האשה] שנפלו לה נכסים [פ"א.] דלב"ש ניתנה כתובה לגבות מחיים משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, [ו]לא אמרינן אלא לענין קבורת היבמה. ומקשי עלה, הא דאמרינן בסיפא [שם] אלא דר' אבא קשיא התם משום איבה, אלמא משום איבה לא ניתנה לגבות אבל היכא דליכא איבה כגון דמתה אמרינן ניתנה כתובה ליגבות. ואומר אני דהא [ד]לא פליגי ב"ש בכתובה דמתניתין דהחולץ לאו משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דהא לב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי והוי כאלו עומד לגבות מחיים, אלא משום דמתה והיבם קוברה הרי הוא במקום אחיו לירש כתובה שתיקנו (כתובה) קבורה תחת כתובה, ואמרינן התם דהיבם קוברה בכתובות בפרק האשה אפילו לב"ש דכיון דאית להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי הוי מיד כשמת הבעל וכשבאה לידי גיבוי כאלו גבתה מחיים דבעל והרי הן בחזקתה וירית להו היבם מינה ולא מן אחיו ולא מצי אמר אח אני יורש, אבל כל זמן שהבעל בחיים אינו עומד לגבות דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים דאית להו מדרש כתובה לכשתינשאי לאחר תיטלי ולא מחיים ויבם אחר הוא, וב"ה דלית להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי לא דרשי מדרש כתובה ואית להו ניתנה כתובה לגבות מחיים וכל הנכסים משועבדים לכתובה מחיים דבעל ומינה דידה [ירית] להו יבם הילכך חייב בקבורה. והא דאמרינן התם [לקמן קי"ז.] חזרו ב"ה להורות כב"ש לא משום מדרש כתובה חזרו אלא משום היתרתם את הערוה חמורה לא תתירו את הממון הקל חזרו. כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ליורשה ולהוציאה בגט ולהחזירה, וכתובה על ניכסי בעלה הראשון, ואי לית לה מראשון שאין לה נכסים תקינו רבנן משיני. וכן הלכה כב"ה. ואע"ג דאביי ורבא הילכתא כרבא, כיון דרב פפא דהוא בתרא אמר דיקא מתניתין כוותיה דאביי פירשתיה אחר אביי.
<h2>דף לט.</h2>
בעי רבא [כ"ט:] מאמר לב"ש אירוסין עושה או נשואין עושה. ובפרק החולץ [ל"ט.] בשמעתא דשומרת יבם שנפלו נכסים אמרינן קסבר רבא מאמר לב"ש עושה ודאי אירוסין וספק נישואין, וקשיא דרבא אדרבא. תריץ בתר דבעיא הדר פשטה דודאי אירוסין עושה לדחות בצרה וספק נישואין לחלוק בנכסים ולא הוי כאירוסין בעלמא דלא ירית לה.
מצוה בגדול לייבם לא רצה לייבם אלא לחלוץ מהלכין על כל האחין אם יש שירצה לייבם לא רצה אחד מהם לייבם חוזר אצל הגדול וכופין אותו או לחלוץ או לייבם דכיון דמצוה עליה רמיא לדידיה כייפינן. תלה הגדול ואמר המתינו לאחי הקטן עד שיגדיל ומייבם או אם אמר המתינו לאחי שהוא במדינת הים והוא מייבם אין שומעין לו דשיהוי מצוה לא משהינן ואמרינן לזה שלפנינו או חלוץ או מייבם.
<h2>דף לט:</h2>
מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה היו מתכוונין לשם מצוה להקים שם המת על נחלתו, עכשיו שמתכוונין לשם אישות לשם (עילש) [נוי] לשם ממון מצות חליצה קודמת דסברוה כאבא שאול דאמר כאילו פגע בערוה, וחזרו לומר מצות יבום קודמת כרבנן דאמרו יבמה יבא עליה מ"מ. אמר רב אין כופין אלא אומרים ליבם איבעית לייבומי מייבמה בדידך תלה רחמנא אם לא יחפוץ האיש הא חפץ מייבם, וכן הלכה דהא בגיטא דחליצה כתבינן אי (בעית) צבית לייבומי יבם ואי לא איטלע לה רגלך. ויבם ויבמה שבאו לחלוץ לפני ב"ד ואין מכירין אותו ב"ד אפילו קרוב אפילו אשה נאמנין (לדכירו) [להכירו] דגילוי מילתא בעלמא הוא ולא עדות.
מצות חליצה קודמת למצות יבום, אמר רב ואין כופין. מהכא שמעינן דאם בא לימלך אמרינן ליה חלוץ דמצות חליצה קודם ואי [רוצה] לייבם לא כפינן ליה לחלוץ, וכן הדין מדאתקין רב יהודה בגיטא דחליצה ואמרנא ליה אי צבית לייבומי יבם ואי לא איטלע לה רגלך, וכן חרץ רבינו האיי וגם רבינו גרשם.
<h2>דף מ.</h2>
החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה ואם יש האב האב קודם, והכונס יבמתו זכה בניכסי אחיו ואין לו לאב בהן כלום. החולץ ליבמתו אסור בקרובותיה באמה ואם אמה ואם אם אמה דגזרו שניות בחלוצה ובאם אביה ואם אם אביה דהיא שנייה בבתה ובבת בתה ובת בת בתה ובבת בנה ובבת בת בנה ובאחותה בזמן שהיא קיימת והאחין מותרין, והיא אסורה באביו ובאבי אביו ובאבי אבי אביו בבנו ובבן בנו ובבן בן בנו באחיו ובבן אחיו ובבן בן אחיו.
<h2>דף מא.</h2>
החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתייבמת, אבל המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה הרי זו פטורה, ואמר ר"ל כאן שנה רבי אחות גרושה מדברי תורה אחות חלוצה מדברי סופרים. שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה משום ר' יהודה בן בתירה אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה (מי) [יחלוץ או] מייבם ותיפקע זיקתה ותכניס ארוסתך וכן הלכה. איבעיא להו מתה אשתו מהו ביבמתו, רב ורב חנינא אמרו מותר ביבמתו ושמואל ורב אסי אמרו אסור, אמר רבא מ"ט דרב משום דהוי יבמה שהותרה קודם שקידש אחותה ונאסרה כשקידש וחזרה והותרה כשמתה אשתו תחזור להתירה הראשון, ומדמהדר רבא לפרושי טעמא דרב ש"מ דהילכתא כוותיה ותו דהילכתא כרב באיסורי. מתה היבמה יכנוס את אשתו מת היבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה.
היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיהיו לה ג' חדשים ממיתת בעלה, וכן כל שאר הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהי' להם ג' חדשים אחד בעולות ואחד בתולות שנתארמלו ושנתגיירו בין מן הנישואין ובין מן האירוסין וכן הלכה.
הנשואות (ינשאו) [יתארסו] והארוסות (תתארסו) [ינשאו] חוץ מן הארוסה שביהודה מפנו שלבו גס בה, אתרווייהו קאי הארוסה שביהודה לא תינשא מפני שלבו של ארוס ראשון היה [גס] בה שמא בא עליה וליכא הבחנה והנשואה לא תארס שלבו של ארוס יהיה גס בה ויבא עליה וליכא הבחנה.
<h2>דף מג:</h2>
מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה. היתה אחת כשרה ואחת פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה ואם היה מייבם מייבם לכשירה, כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו (ואח"כ צריכה) [ואחרים צריכין] לו.
<h2>דף מה.</h2>
שלחו ליה בני בי מיכסי לרבה מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על בת ישראל מהו, השתא עבד כולו כשר חציו מיבעיא, אמר רב יוסף מרא דשמעתא וכו' כלומר הא רב יהודה מכשיר בכולו עבד ופוסל בחציו עבד דקאמר ולד אין לו תקנה, והשיב רבה כי אתמר ההוא דאין לו תקנה כגון שקידש חציו עבד וחציו בן חורין בת ישראל וכו'. ויש מקשין דרבה אדרבה דהכא בפרק החולץ מתריץ דקדיש בת ישראל אלמא קידושיו קידושין, ובגיטין בפרק השולח גט [מ"ג.] בגמרא דמתניתין דמי שחציו עבד וכו' אמרינן איבעיא להו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין מהו וכו', ומסקנא דקידושין לאו קידושין דאמר רבה ראוי ליטול חצי כופר אם היה לו יורש ואין לו יורשין דקידושיו לאו קידושין, ואמר רבה התם כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה אינה מקודשת, וסברין למימר דהוא הדין לרבה דחציו עבד שקידש דאין קידושיו קידושין. ואומר אני דרבה אית ליה דקידושיו קידושין כדתריץ בפרק החולץ ההוא רב יהודה, ורבא הוא דתריץ הכא ראוי ליטול ואין לו, ורבה דאמר בחציה שפחה דאינה מקודשת בחציו עבד סבר דמקודשת, דאי לא תימא הכי לשמעינן בחציו עבד דאין קידושיו קידושין אע"ג דהמקדש לחציו הויא מקודשת וכ"ש בחציה שפחה דאינה מקודשת דהא המקדש חצי אשה אינה מקודשת, אלא רבה לטעמא דאיהו אמר בשמעתא קמייתא דקידושין [ז'.] התקדשי לחציי מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת, ומדמה חצייה שפחה לחצייך מקודשת לי אינה מקודשת אע"ג דלא שייר בקניינו דטעמא דידיה לאו משום שיורא הוא אלא משום דלא חזיא לתרתי כדאמר התם, (דמי) [דאי] טעמא משום שיורא הוא ליפרוך ליה מי דמי התם בחצייך מקודשת לי שייר בקניינו הכא בחצייה שפחה לא שייר בקניינו, וה"נ חציו עבד ידמה להתקדשי לחציי והוי קידושין אע"ג דלא חזי לכולו דטעמא התם לאו משום הכי הוא אלא משום דגברא מצי נהי בתרתי ותו לא מידי. והא דאמרינן התם ואי אמרת קידושיו לאו קידושין יורשין מנא ליה, ואי קשיא לך אמאי אין לו יורשין והא תנן [לעיל כ"ב.] מי שיש לו בן מכל מקום פוטר אשתו מן הייבום ויורשו. תריץ (כדאמ') [הא דאמר] יורשו היכי דהוי הולד ממזר אבל הכא גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר דלא שדינן הולד בתר הגוי והעבד דאפקורי אפקריה רחמנא לזרעייהו אלא בתר האם הילכך אין לו יורשין דלא חשיב בריה דעבד. הילכתא גוי ועבד הבא על בת ישראל בין פנוייה בין אשת איש הולד כשר, וה"מ באונס אבל ברצון לא באשת איש, אבל פנוייה אפילו ברצון רב אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל, ואע"ג דאמר שום תשים עליך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך, כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה.
<h2>דף מה:</h2>
אמר רבה הלוקח עבד מן הגוי וקדם וטבל לשם בן חורין אחר שמל קנה עצמו בן חורין מ"ט גוי גופיה לא קני ליה למעשה ידיו הוא דקני ליה ומאי דקני ליה הוא דמקנה לישראל וכיון דקדם וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשעבודיה כדרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, ולפיכך המטביל עבדו צריך לתוקפו בתוך המים ולהחזיק בו לשם עבדות כי הא (דמי שמין) [דמנימין] עבדיה דרב אשי בעא לאטבוליה מסריה ניהליה לרבינא ולרב אחא אמר להו חזו דמינייכו קא בעינא אם יטבול לשם חירות רמו ליה (ריבונא) [ארויסא] בצואריה ארפו ליה בתוך המים דלא תיהוי חציצה וצמצמו ליה קודם שהגביה ראשו מן המים כי היכא דלא לימא לשם חורין בהדי דדליה לרישיה ממיא אנחו ליה זולטא דטונא ארישיה ואמרי ליה זיל אמטי לבי מרך.
<h2>דף מו.</h2>
אמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. הקדש, כגון עשה עבדו אפותיקי והקדישו ההקדש מפקיע עצמו מיד שיעבודו של אותו שעשאו אפותיקי לו. יש מקשין עליו מה איריא הקדש אפילו מכירה נמי אמר רבא דמפקיע מידי שעבוד, דאמר רבא [ב"ק י"א:] עשה (עבדו) [שורו] אפותיקי לאחר ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו אלמא מכירה מפקיעה. ואינה קושיא דודאי מכירה אינה מפקיעה מיד שיעבוד ויגיד עליו ריעו עשה עבדו אפותיקי ומכרו בע"ח גובה ממנו אלמא מכירה לא מפקעה, אלא התם ודאי בין בשור בין בעבד מכירה לא מפקעה והתם כדמפרש טעם דשור לית ליה קלא שאין שור נקרא על שם בעליו אע"פ שהקול יוצא פלוני עשה שורו אפותיקי אין הכל מכירין בשור והלוקח לא ידע שהוא אפותיקי ומשום תקנת השוק שלא יפסיד הלוקח שאם (הנפסד) [היה נפסד] הלוקח לא יקח אדם מן השוק כלום שיאמר בליבו שמא הוא אפותיקי הילכך תקינו רבנן שלא יהא נפסד כדאמרינן נמי [ב"ק קט"ו] בלוקח מן הגנב דעשו בו תקנת השוק ולא מפסיד לוקח, אבל גבי עבד אית ליה קלא והכל קוראין אותו עבד של פלוני וכיון דיצא הקול פלוני עשה אפותיקי עבדו הכל מכירין בעבד מי הוא אדונו וזה הלוקח כיון דידע ליה לעבד שהוא אפותיקי ואעפי"כ קנאו איהו אפסיד אנפשיה דאין כאן תקנת השוק דהא בגנב מפורסם נמי לא עשו תקנת השוק משום דלא היה לו לקנות ממנו אלמא משום תקנה הוא דאמרינן דאין בע"ח גובה, הילכך דוקא מכרו דנפסד לוקח דמים שנתן בו הוא דפקע החוב ולא יפסיד לוקח, אבל אם נתנו במתנה לא פקע החוב שהרי לא נתן מקבל מתנה דמים ולא יפסיד כלום לפיכך בע"ח גובה ממנו. ואשמעינן רבא גבי הקדש דאע"ג דלא נתן ההקדש דמים ההקדש מפקיע החוב. והוא שהקדישו קדושת מזבח דהיינו קדושת הגוף שאין לו פדיון ואסרו על כל העולם לגמרי ומתוך שאסרו אף על עצמו אסרו גם על בעל החוב ופקע שיעבודו, ורבא סבירא ליה כרבנן דאמרי במסכת גיטין בפרק השולח [מ"א.] המזיק שיעבודו של חבירו פטור הילכך פקע חובו לגמרי, אבל קדושת דמים כיון דאית ליה פדיון לא יפסיד בע"ח אלא יתן דבר מועט להקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ויפדה השור ויקחנו בחובו, כדתנן [ערכין כ"ג.] המקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים. ולאו דוקא שור לחודא דמצי לקדושי קדושת הגוף, אלא כל דבר הנאסר איסור עולם ואיסור הנאה כגון בגד או מעיל שעשאו אפותיקי וחזר ועשאו תכריך למת אסרו ופקע שיעבוד בע"ח מיניה, כדאמ[רינן לקמן ס"ו.] ההיא דעיילא ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה ומת אתו יתמי פרסו אמיתנא ואמר רבא קנייה מיתנא ופקע חוב האשה מיניה. וכן נמי מעשה ידי האשה משועבדת לבעלה, ואם אמרה יקדשו ידי לעושיהם לכל מה שאני עושה יהא קונם לפיך אוסרת על ידי קונם מעשה ידיה על בעלה שאם מגרשה נאסרו מעשה ידיה עליו ואינו יכול להחזירה מפני שקדושת קונם קדושת הגוף הוא וחל לכשתתגרש, אבל כל זמן שלא גירשה לא דאלמוה רבנן לשיעבודא ואינה יכולה לאסור דאין מעשה ידיה שלה אלא שלו ואינה יכולה לאסור דבר שלו עליו, כדאמרינן בכתובות בפרק אע"פ [נ"ט.] אמר רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושות הגוף נינהו וכדרבא וכו'. וחמץ דקאמר רבא כגון ישראל שעשה חמצו אפותיקי לישראל אחר כיון שהגיע שעת הביעור איסור חמץ שהוא אסור בהנאה [מפקיעו משיעבוד של בע"ח] ואיסור קדושת הביעור שחייב ישראל לבערו מפקיעו משיעבוד של בע"ח וקאי ברשותו של לוה וחייב לבערו ופקע חובו. ושיחרור דקאמר רבא כגון עשה עבדו אפותיקי לאחר ושיחררו דנפקא מיד שיעבוד של בעל (הבית) החוב שקדושת הגוף שמקדישו ומביאו לדת ישראל ואסרו על עצמו להשתעבד בו משום לא תעבוד בו עבודת עבד אסור נמי על בע"ח והפקיע שיעבודו ואין לו עליו כלום. והא דתנן בגיטין בפרק השולח [שם] עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחר ושיחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו, רבא מתרץ לה כדמתרץ לה עולא דבע"ח שיחררו ושורת הדין אין העבד חייב במצות כלום שאינו משוחרר שהרי אינו בעליו של עבד אלא מפני תיקון העולם שכבר יצא עליו שם בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו, אבל אם שיחררו רבו מתחילה אע"פ שהוא משועבד לאותו שעשאו אפותיקי לו הוי משוחרר גמור ופקע מיד שעבוד ואין העבד חייב כלום לבע"ח לפרוע לו חובו ואף לא המשחרר דמזיק שעבודו של חבירו פטור. וכן נמי הלוקח עבד מן הגוי שאין לו לישראל בעבד אלא שיעבוד מעשה ידיו ולא הגוף אם קדם וטבל לשם בן חורין הפקיע עצמו משיעבודו של ישראל, ודוקא כי אמר הריני טובל לשם בן חורין הוא דהוי בן חורין אבל אם לא אמר מסתמא לא הוי בן חורין, והיינו דאמר לקמן כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא דאי לא משחררי להו דילמא מגיירי היום ולמחר ולא ידעו דעבדי נינהו ולא מסקי אדעתייהו לטבול לשם בן חורין וכי טבלו סתם עבדים נינהו ושקלו בנות ישראל ואתו לידי פגם.
<h2>דף מו:</h2>
א"ר יוחנן [גר] צריך שלשה, שיטבול ויקבל גירות בפניהם, ובין בארץ ובין בחוץ לארץ צריך להביא ראיה שקיבל גירות וטבל בפני ג', ומשפט כתיב ביה ומה משפט ביום [ובג'] אף טבילת גר ביום ובג', ואינו גר עד שימול ויטבול.
<h2>דף מז.</h2>
ת"ר גר שבא להתגייר אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים [סחופים] ומטורפין ויסורין באין עליהם, ואם אמר אני יודע ואיני כדיי מקבלין אותו מיד ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת חמורות ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופיאה תרומה ומעשר עני ומודיעין אותו עונשן של מצות הוי יודע שעד שלא באת להתגייר אכלת חלב אי אתה ענוש כרת חיללת שבת אי אתה חייב סקילה עכשיו אכלת חלב ענוש כרת חללת שבת אתה חייב סקילה, וכשם שמודיעין לו עונשן כך מודיעין לו שכרן של מצות אומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אינו צפון אלא לצדיקים וישראל בזמן הזה אין יכולין לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות, ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו, קיבל מלין אותו מיד נשתיירו בו ציצין המעכבין את המילה חוזרין ומלין אותו שנית, נתרפא מטבילין אותו מיד, וג' תלמידי חכמים עומדין עליו ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו. מודיעין אותו מקצת מצות וכו', דאי פריש פריש משום דקשים גרים לישראל כספחת. ומודיעין אותו עון לקט שכחה וכו', משום דממונם חביב [להם] דבן נח נהרג על פחות משוה פרוטה. ואין מרבין עליו, כדכתיב ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה. מלין אותו מיד, דשהויי מצוה לא משהינן. ציצין המעכבין את המילה, בשר החופה את רוב גובהה של עטרה. הרי הוא כישראל לכל דבריו, דאי הדר לסורו וקידש בת ישראל משומד הוא וקידושיו קדושין ובעיא גיטא. אשה שבאת להתגייר נשים מושיבות אותה במים עד צוארה וג' ת"ח מוסרין לה מבחוץ ומודיעין אותה מקצת המצות ועונשן ושכרן. ובמקום שהנדה טובלת שם גר ועבד משוחרר טובלין, וכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובמשוחרר.
<h2>דף מז:</h2>
קשין גרים לישראל כספחת שמעכבין את המשיח, ועל גרים שעתידין להתגייר קאמר דקשים ולא על אותן שנתגיירו כבר, כדתניא הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח ומפרש בנדה [י"ג:] דנסבי קטנות דלאו בני אולודי נינהו דכתב כי רוח מלפני יעטוף הוא משיח דכתב רוח אפינו משיח ה' יעטוף מתאחר כמו העטופים ללבן בשביל נשמות שאני עשיתי ועתידין להבראות כדאמרינן אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף מחיצה ששמה גוף.
<h2>דף מח:</h2>
ועל זה פרשתי ה"מ דלא פסקה למילתיה הראשונה שלא פסק מגיותו שאמר [בעת] שלקחו רבו מן הגוי הוי יודע שאינו מגייר לעולם שכיון שאמר כן קאמר ר' עקיבא שאינו מקיימו שעה אחת דודאי אין רצונו להתגייר לעולם וכיון דהכי אין מקיימו דכתיב ימול לכם יליד ביתך ומקנת כספך, אבל הכא דפסק מילתיה הראשונה בעת שלקחו מן הגוי שקיבל להתגייר ושוב חזר בו ולא רצה מגלגל עמו עד י"ב חדשים שמא יחזור בו ויניח עצמו למול ואם חזר בו עד י"ב חדשים מוטב ואם לאו ימכרנו לגוים, כדמפרש בסמוך ואזיל [שלח רבין] וכו' איזה עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו על מנת שלא למולו שאמר לו רבו בעת שלקחו מן הגוי לא אמול אותך והעבד שתק ורבו לא נתכוין אלא כדי שלא יניח עצמו למכור אליו ברצון דכיון שלא דבר העבד אלא רבו מותר לקיימו וכגון לגלגל עמו עד י"ב חודש שמא יניח עצמו למול לאחר מכאן כיון שלא אמר הוא עצמו לא אגייר, והיינו דקא מפרש רב פפא ה"מ היכא דלא אתניהו בהדיה אלא העבד עצמו א[מר] שלא לגייר לעולם ואותו אין מקיימין (שנה) [שעה] אחת אבל היכי דאתני הכי בהדיה ושתק העבד אתני ומגלגל עמו.
מפני מה בזמן הזה גרים מעונין ויסורין באין עליהן, מפני שאין מדקדקין במצות. וי"א שאין עושין מאהבה אלא מיראה, וי"א מפני ששהו עצמן מלבוא תחת כנפי השכינה. א"ר יהושע בן לוי הלוקח עבד מן הגוי ולא רצה למול מגלגלין עמו עד י"ב חודש לא מל חוזר ומכרו לגוי.
<h2>דף נב.</h2>
ועוד שאלני (היא) [האי] דאמרינן [נ"ב.] כתב לה על הנייר או על החרס וכו' אלמא כותבין שטר על החרס [ולא] חיישינן ליה עלה הא דאמרינן [כתובות כ"א.] האי מאן דבעי לאחוויי חתימת ידיה בי [דינא] (דכתב) [ליכתוב] אחספא ולא לכתוב אמגילתא דילמא משכח ליה (עינינו) [אינשי] דלא מעלי וכתב ביה מה דבעי ותנן הוציא עליו כתב ידו וכו', וסבור שמע מינה מדכתב אחספא ולא חיישינן דילמא משכח דלא מעלי כו' אלמא לא כתבינן שטר אחספא דאי כתבינן ניחוש. (דלא) [ולא] הוא, דטעמא דכתבינן אחספא משום דנימחק הוא שאין רשומו ניכר ולבתר דמחווי ליה מחיק ליה, אבל אמגילתא אפילו מחיק ליה רישומו ניכר דתנן [ב"ב קס"ד.] הוא על הנייר ועדיו על המחק כשר [ו]הוא (היה) הדין כשהוא על המחק ותנן נמי [שם קס"ח:] נמחק אם רישומו ניכר כשר.
אמר רמי בר חמא [נ"ב.] הרי אמרו אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי וכו' הרי זה גט. וקשיא עלה הא דתני בפרק ג' דגיטין [כ"ו.] האומר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט. ופירוקא התם כדקתני טעמא שמא יאמרו גיטה קודם לבנה אלמא בניתיחד עמה בשעת כניסתה לחופה מיירי ולהכי אינו גט דגט ישן הוא ויאמרו גיטה קודם לבנה, והא דרמי מיירי כגון שלא נתייחד עמה בשעת כניסה לחופה אלא בעדים דלא הוי גט ישן ואין כאן משום גיטה קודם לבנה הוי גט, והאי הרי אמרו לא ידעינן היכי אמרו. אי נמי ברייתא מיירי דאמר ליה כתוב גט לארוסתי מיד ולכשאכנסנה אגרשנה בגט זה הכתוב מזמן זה אינו גט משום דגט ישן הוא ויאמרו גיטה קודם לבנה, אבל דרמי בר חמא מיירי כגון שעשאו לסופר שליח עכשיו לכתוב הגט כשיכניסנה והכי אמר לסופר לכשאכניס את ארוסתי כתוב לה גט ואגרשנה בו דהאי גט לא גט ישן הוא שהרי לא כתבו אלא לאחר שכנסה. ואשמעינן רמי הואיל ובידו לגרשה עכשיו מצי משוי שליח לכתוב הגט לאחר זמן וכי כתבו לאחר זמן שליחתו קיים והוי גט, אבל אמר לסופר כתוב גט לאשה פלונית לאחר שאקדשנה ואכניסנה וקידשה וכינסה ואח"כ כתב הסופר את הגט אף על פי שאינו גט ישן לא הוי גט משום דשליחות לאו שליחות הוא דבשעת שליח לאו אשתו הוי ולא היה בידו לגרשה וכל מילתא דהוא לא מצי עביד לא מצי משוי שליח הילכך לא הוי גט. ומבעיא ליה לרמי בר חמא ביבמתו כיון דאגידא ביה הויא כארוסתו ומצי לשוויי שליח לכתוב הגט לכשיכניסנה כמו לארוסתו או דילמא כיון דלא עבד בה מאמר לא צריכה גט אלא חליצה דכיון דלא צריכה גט ולא מצי שליח לכתוב הגט לכשיכניסנה דהא השתא לא מצי פטרה בגט תיקו.
<h2>דף נד:</h2>
שאל חתני ר' יואל כיון שהוקשו כל עריות בהיקישא דר' יונה [ח'.] הוה זכר ובהמה בכלל, וכי בעי [נ"ד:] המערה בזכר והמערה בבהמה מהו ופשיט להו בקראי אחריני, לימא ליה מהקישא דר' יונה נפקא. ואני אומר דהקישא דר' יונה דמקיש כל העריות לנדה עריות דאישות דדמין לנדה שהיא אשה הוקשו, והיינו דקאמר בבעיא דהמערה בזכור מהו והשיב בזכר משכבי אשה כתיב כלומר כיון דכתיב במשכבי אישות הרי הוקש לנדה אלא המערה בבהמה דלא כתב ביה אישות ולא דמי לנדה, ועוד דכתב בה לא תתן שכבתך לזרע דמשמע דגמר ביאה מהו המערה.
<h2>דף נה:</h2>
הא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו [נ"ח:] דבעו מיניה דשמואל כ"ג שקידש את הקטנה ובגרה תחתיו וכו' עד כי קא מיבעיא לי והוא אשה בבתוליה יקח קיחה דאירוסין בעינן בבתולה (וקא') [ויכנוס] דקטנה הוה כשקידשה או קיחה דנישואין [בעינן] ובוגרת כלו בתוליה ולא מצי נסיב לה, ובעי למיפשטה ולא איפשיט ולא איבריר הכא אי קיחה דקידושין מעיקרא או קיחה דנישואין, ובקידושין [י'.] בגמרא דהאשה ניקנית בביאה איבעיא להו תחילת ביאה קונה או גמר ביאה קונה ונפקא מינה לכ"ג דקא קני בתולה בביאה ושמעינן הכא דקיחה דאירוסין הויא קיחה. ועוד שמעתי שנתקשו גאוני עולם בהא דאמרינן בראש הבא על יבמתו [נ"ה:] אשה לבעלה מניין דמקנייה בהעראה אתיא [קיחה] קיחה, והעראה היא תחילת ביאה ושמעינן הכא דתחילת ביאה קונה, והתם בקידושין בעי אי תחילת ביאה קונה או גמר ביאה ומסיק כל הבועל דעתו על גמר ביאה אלמא גמר ביאה קונה ולא העראה וקשיא אהדדי. ונ"ל דלא קשיא דהא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו דהעראה שהיא תחילת ביאה קונה כגון שאמר הריני מקדשה בהעראה, והא דבעי התם תחילת ביאה קונה דסתם ואמר הריני מקדשה בביאה ולא ידעינן אי בתחילת ביאה בעיא לקדשה או בגמר ביאה ומסיק כל הבועל בסתם שאינו מפרש בתחילת ביאה אני מקדש ודאי דעתו על גמר ביאה [ו]לא קני לה אלא בגמר ביאה. ולענין כ"ג נמי הכי כיון דלא איברר לן והוא אשה בבתוליה יקח אי קיחה דאירוסין בעינן שתהא בתולה או בקיחה דנשואין וקידשה כ"ג בביאה סתם, אי אמרינן תחילת ביאה קונה הוו תחילת ביאה קיחה דאירוסין וסוף ביאה קיחה דנישואין דלא משוי איניש בעילתו בעילת זנות אלא ודאי לשם נישואין בעל ותרווייהו בבתולים נינהו ומצי מקיים לה, ואי גמר ביאה קונה הוי ספק אי קיחה דקרא קיחה דקידושין או קיחה דנישואין ולא מצי למקיים לה, ומסיק כל הבועל סתם דעתו על גמר ביאה ולא מצי מקיים לה דדילמא קיחה דקרא קיחה דנישואין בעינן ובקיחה דנישואין לאו בתולה היא. וכן נמי אי פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר בין תחילת ביאה לגמר ביאה, אי תחילת ביאה קונה דקמא קיחה דבתרא לאו קידושין, ואי גמר ביאה קונה דבתרא קידושי דקמא לאו קידושי, ומסיק דסוף ביאה קונה היכא דקידש בביאה סתם ודבתרא קידושי. ונפקא מינה היכא דפשטה ידה וכו' [הוא בין] למאן דאמר העראה זו נשיקה בין למ"ד העראה זו הכנסת עטרה, אבל (נמי) [נפ"מ] לכהן גדול וכו' לא הוי אלא אליבא למ"ד העראה זו נשיקה אבל למ"ד העראה זו הכנסת עטרה בשעת העראה הוא דפגמה ובגמר ביאה דהיא בעילה (דקידושין) [דנישואין] לאו בתולה היא ודילמא קיחה דקרא קיחה דנשואין היא. וא"ת נשואין בלא חופה מי הוי קידושין, תריץ יגיד עליו ריעו דבסמוך להא בעיא דתחילת ביאה קונה או סוף ביאה בעי ביאה אירוסין עושה או נשואין עושה נפקא מינה ליורשה וליטמא לה וכו', והכא [בלא] חופה אלמא נישואין בלא חופה הוי נישואין. ונ"ל דכ"ג שפירש אני מקדשה בהעראה וגמר ביאתו למ"ד העראה זו נשיקה מותר לקיימה ולמ"ד העראה זו הכנסת עטרה אסור לקיים, ואם סתם קידשה לתרווייהו [אסור לקיימה] דל"ה בתולה אלא בקידושין דכל הבועל (על) סתם דעתו על גמר ביאה.
<h2>דף נו:</h2>
אמר רב עמרם אמר לן רב ששת אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה אם מת בעלה פסולה לכהן משום זונה, [ותנא תונא] וכן הבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה או פסולות פסלה מאי וכן לאו לא שנא באונס ול"ש ברצון. אף ע"פ דקא דחיה ואמר לא א[ה]עראה וכו' דיחויא בעלמא הוא דקא דחי לסייעתיה, מיהו דרב ששת עיקר דליכא דפליג עליה. אמר רבא אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה אם בא עליה אחר שנאנסה משום זונה ומשום טומאה לא יוכל בעלה הראשון וגומר.
הזקיקני חתני ר' יואל לפרש שמועה זו מתניתין דהבא על יבמתו אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט מן האירוסין לא יאכלו דמשתמרת לביאה פסולה ולא אכלה, אומן אמונה דמתניתין וגמרא שלה לא מיירי אלא בבת כהן ובתרומת בית אביה, דר"מ סבר כיון דקידושין כהן גדול לאלמנה בת כהן והיא משתמרת לביאה פסולה שלו פסולה מתרומת בית אביה דהויא כאלו נתקדשה לזר שפסלה (מתנו') [מתרומת] בית אביה, ור' אלעזר ור"ש סברי אע"פ דזר שקידש פוסל מתרומת בית אביה כהן שקידש אע"פ שמקדש בעבי[רה לא] (ש)פסלה דלא דמי לזר דזר אין לו תרומה להאכיל בשום מקום ולהכי פוסל אבל כהן דיש לו תרומה ומאכיל במקום אחר כגון אם קידש המותר לו אינו פוסל אלמנה מתרומת בית אביה, ומברייתא דמייתי בגמ' אמר להם ר' מאיר ומה קידושין רשות אין מאכילין וכו' [מוכח] דטעמייהו כדפרשינן. אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא פצוע דכא כהן שקידש בת כהן באנו למחלוקת ר' מאיר ור' אלעזר ור"ש דלר' מאיר דפסיל באלמנה לכ"ג דכ"ג פוסלה בקידש מתרומת בית אביה משום דמשתמרת לביאה פסולה דאלמנה לא יקח פצוע דכא נמי פוסל בקידושין דמשתמרת [לביאה פסולה] דלא יבא פצוע דכא, ור' אלעזר ור"ש דמכשירו בכ"ג דאלמנה אע"ג דמשתמרת לביאה פסולה ה"נ בפצוע דכא מכשרו. ומקשינן ודילמא לא היא וכו' עד ולא פשט ליה, והכי פירושא לא פשט ליה שיהא מאכילה אלא שאין [מאכילה] מדקאמר דקא בעו מינאי מילתא דלית ליה פתרי כלומר אינה צריכא פיתרון דודאי אינו מאכילה דקהל גרים איקרי קהל ולחומ[רא] אין צריך לפרש כגון דאינו מאכיל אבל לקולא כגון אם היה מאכילה דקהל גרים לא איקרי קהל היה צריך לפרש וכיון דלא פרשו ליה הוי כמו תיקו ותיקו דאיסורא לחומרא. אביי אמר הואיל [ומאכילה בלא] (דלא) ידעה, כלומר הואיל פצוע דכא כהן שנעשה פצוע דכא לאחר שנשאה ולא ידעה [מ]שנעשה פצוע דכא מאכילה כדתנן בראש פרק הערל [ע'.] ומוקי [לה] (לא ל)ר' אלעזר אמורא [שם ע"ה.] אליבא דר' אלעזר ור' שמעון וקא סבר דהפצוע דכא לאחר שנפצע מאכילה דלית ליה הטעם דשכבר אכלה ואביי סבר לה כוותיה דלאחר שנפצע מאכילה ולא משום שכבר אכלה, כיון דמאכיל לאחר שנפצע אינו פוסלה מתרומת בית אביה אם קידש בת כהן. וא"ת אמאי מאכילה הא משתמרת לביאה פסולה היא ואין לו להאכיל ממקום אחר, תריץ כי בעי ר' אלער ור"ש יש לו להאכיל במקום אחר היכא דקא עביד בה מעשה לאחר שנפסלה לו כגון אלמנה לכ"ג שקידשה לאחר שנעשית אלמנה ונפסלה בו וכגון פצוע דכא כהן שקידש בת כהן שהיא פסולה לו דאם אין לו להאכיל במקום אחר הוה ליה כזר שקידש בת כהן שפוסלה מתרומת בית אביה [ו]כיון שמאכיל במקום [אחר] אינו כזר אלא כהן ואינו פוסלה מתרומת בית אביה, אבל הכא דנעשה פצוע דכא ולא עשה בה מעשה משנעשה פצוע דכא הרי היא בחזקתה (עד) ואינו פוסל מתרומתן עד שיעשה בה מעשה שיבא עליה. [למאן] (למ"ד) אי לר' יהודה, תלמודא מסיק לה לפרושי מילתא דר' יוחנן כלומר (לא יבא) [אליבא] דמאן בעא ר' יוחנן אי לר' יהודה ודאי לא אכלה ואי לר' יוסי ודאי אכלה דמאי אי בטלה ליה למיבעיה, ומסיק תלמודא אליבא דר' אליעזר בן יעקב בעא לה ופשט תלמודא בעיא שלו ממתניתין דאייתי ר' אחא מדרומא ולא ר' אושעיא פשיט לה. דאי ר' אלעזר ור"ש מכשרו באלמנה בת ישראל לכ"ג שמאכילה בקידושיו וכן פצוע דכא כהן שקידש בת ישראל שמאכילה (ו)לא מצא (יצא) [ידיו] ורגליו דמחו ליה כמה עכלי, חדא דקתני סיפא נתארמלו או נתגרשו מן הנישואין לא יאכלו אי בבת ישראל ובתרומה דידיה מה אריא פסולה אפילו כשירה נמי לא אכלה דהא מת בעלה, ותו מן האירוסין יאכלו אי בבת ישראל אמאי אכלה אלא ודאי בבת כהן ובתרומת בית אביה מיירי ומן הנישואין (דבת) [דנת]חללה אינה חוזרת לתרומת בית אביה, ותו משתמרת לביאה פסולה אכלה משמע במה שהיתה אוכלת דהיינו בת כהן בתרומת בית אביה דאי בבת ישראל בתרומת הכהן מאכילה מיבעי ליה. ומאן דגריס פצוע דכא כהן שקידש בת ישראל באנו למחלוקת וכו', מי דמי התם לפסלה בתרומת בית אביה ואינו פוסלה פליגי והכא מאכילה ואינו מאכילה, ותו כי פריך ודילמא לא היא עד כאן לא קאמר ר' אלעזר ור"ש התם וכו' נימא נמי עד כאן לא קאמר ר' מאיר התם אלא במשתמרת לביאה פסולה חמורה כגון אלמנה לכ"ג דמחללה בביאתו אבל הכא פצוע דכא כהן דלא מחללה בביאתו לא אלא ודאי ע"כ לא מיירי אלא בבת כהן שפצוע דכא מחללה בביאתו כמו כ"ג שמחלל את האלמנה בביאתו דכתב בהן הנבעלת לפסול לה פסלה.
<h2>דף נט.</h2>
הא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו [נ"ח:] דבעו מיניה דשמואל כ"ג שקידש את הקטנה ובגרה תחתיו וכו' עד כי קא מיבעיא לי והוא אשה בבתוליה יקח קיחה דאירוסין בעינן בבתולה (וקא') [ויכנוס] דקטנה הוה כשקידשה או קיחה דנישואין [בעינן] ובוגרת כלו בתוליה ולא מצי נסיב לה, ובעי למיפשטה ולא איפשיט ולא איבריר הכא אי קיחה דקידושין מעיקרא או קיחה דנישואין, ובקידושין [י'.] בגמרא דהאשה ניקנית בביאה איבעיא להו תחילת ביאה קונה או גמר ביאה קונה ונפקא מינה לכ"ג דקא קני בתולה בביאה ושמעינן הכא דקיחה דאירוסין הויא קיחה. ועוד שמעתי שנתקשו גאוני עולם בהא דאמרינן בראש הבא על יבמתו [נ"ה:] אשה לבעלה מניין דמקנייה בהעראה אתיא [קיחה] קיחה, והעראה היא תחילת ביאה ושמעינן הכא דתחילת ביאה קונה, והתם בקידושין בעי אי תחילת ביאה קונה או גמר ביאה ומסיק כל הבועל דעתו על גמר ביאה אלמא גמר ביאה קונה ולא העראה וקשיא אהדדי. ונ"ל דלא קשיא דהא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו דהעראה שהיא תחילת ביאה קונה כגון שאמר הריני מקדשה בהעראה, והא דבעי התם תחילת ביאה קונה דסתם ואמר הריני מקדשה בביאה ולא ידעינן אי בתחילת ביאה בעיא לקדשה או בגמר ביאה ומסיק כל הבועל בסתם שאינו מפרש בתחילת ביאה אני מקדש ודאי דעתו על גמר ביאה [ו]לא קני לה אלא בגמר ביאה. ולענין כ"ג נמי הכי כיון דלא איברר לן והוא אשה בבתוליה יקח אי קיחה דאירוסין בעינן שתהא בתולה או בקיחה דנשואין וקידשה כ"ג בביאה סתם, אי אמרינן תחילת ביאה קונה הוו תחילת ביאה קיחה דאירוסין וסוף ביאה קיחה דנישואין דלא משוי איניש בעילתו בעילת זנות אלא ודאי לשם נישואין בעל ותרווייהו בבתולים נינהו ומצי מקיים לה, ואי גמר ביאה קונה הוי ספק אי קיחה דקרא קיחה דקידושין או קיחה דנישואין ולא מצי למקיים לה, ומסיק כל הבועל סתם דעתו על גמר ביאה ולא מצי מקיים לה דדילמא קיחה דקרא קיחה דנישואין בעינן ובקיחה דנישואין לאו בתולה היא. וכן נמי אי פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר בין תחילת ביאה לגמר ביאה, אי תחילת ביאה קונה דקמא קיחה דבתרא לאו קידושין, ואי גמר ביאה קונה דבתרא קידושי דקמא לאו קידושי, ומסיק דסוף ביאה קונה היכא דקידש בביאה סתם ודבתרא קידושי. ונפקא מינה היכא דפשטה ידה וכו' [הוא בין] למאן דאמר העראה זו נשיקה בין למ"ד העראה זו הכנסת עטרה, אבל (נמי) [נפ"מ] לכהן גדול וכו' לא הוי אלא אליבא למ"ד העראה זו נשיקה אבל למ"ד העראה זו הכנסת עטרה בשעת העראה הוא דפגמה ובגמר ביאה דהיא בעילה (דקידושין) [דנישואין] לאו בתולה היא ודילמא קיחה דקרא קיחה דנשואין היא. וא"ת נשואין בלא חופה מי הוי קידושין, תריץ יגיד עליו ריעו דבסמוך להא בעיא דתחילת ביאה קונה או סוף ביאה בעי ביאה אירוסין עושה או נשואין עושה נפקא מינה ליורשה וליטמא לה וכו', והכא [בלא] חופה אלמא נישואין בלא חופה הוי נישואין. ונ"ל דכ"ג שפירש אני מקדשה בהעראה וגמר ביאתו למ"ד העראה זו נשיקה מותר לקיימה ולמ"ד העראה זו הכנסת עטרה אסור לקיים, ואם סתם קידשה לתרווייהו [אסור לקיימה] דל"ה בתולה אלא בקידושין דכל הבועל (על) סתם דעתו על גמר ביאה.
<h2>דף נט:</h2>
אמר רב שימי בר אשי נבעלה לבהמה כשירה לכהונה, וכן הלכה דתניא כוותיה נבעלה למי שאינו איש כשירה לכהונה, וכי אתא רב דימי אמר מעשה בריבה אחת בהיתלו שהיתה מכבדת את הבית ורבעה [כלב] כופרי מאחריה והכשירה רבי לכהונה, ואמר שמואל ואפילו לכהן גדול.
<h2>דף ס:</h2>
וגיורת אפילו פחותה מבת ג' שנים כשנתגיירה פסולה לכהונה, אבל בת ישראל מגיורת או בת ישראל[ית] מגר כשירה ומותרת לכתחילה כר' אליעזר בן יעקב דאמר בפרק עשרה יוחסין [ע"ז.] עד שתהא אביה או אמה מישראל. ומיהו אם נשא בת גר וגיורת שהיתה הורתה ולידתה בקדושה אין מוציאין אותה ממנו דהלכה כר' יוסי דאמר התם [שם ע"ח:] בת גר וגיורת כשירה לכהונה והבא לימלך מורין לו כראב"י.
<h2>דף סא.</h2>
כהן גדול [נ"ט.] לא ישא אלמנה בין אלמנה מן האירוסין שהיא בתולה בין מן הנישואין, ולא את מוכת עץ ומותר בבוגרת, ואסור בבעולה בין כדרכה בין שלא כדרכה חוץ מנבעלה לבהמה כדאמרינן לעיל [נ"ט:]. אירס את אלמנה ונתמנה כהן גדול יכנוס דכתב יקח אשה, אבל שומרת יבם לכהן הדיוט ונתמנה כ"ג אף ע"פ שעשה מאמר לא יכנוס דאשה כתב ולא יבמה. וכ"ג שמת אחיו חולץ ולא מייבם. תניא ר' אליעזר אומר כהן הדיוט לא ישא את הקטנה דחיישינן שמא תתפתה עליו, אבל ישראל נושא דפיתוי קטנה אונס הוא ואונס בישראל שרי.
<h2>דף סא:</h2>
לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א"כ יש לו בנים הא יש לו בנים מפריה ורביה בטיל ומאשה לא בטיל דכתב [לא טוב] היות [ה]אדם לבדו, איכא דאמרי מאשה נמי בטיל כגון אשה בת בנים. ב"ה אומרים זכר ונקיבה יליף מברייתו של עולם דכתב זכר ונקיבה בראם. היו לו בנים בגיותו ונתגייר [ס"ב.] ר' יוחנן אמר קיים פריה ורביה ואין לו בכור לנחלה. ומי שהיו לו בנים ומתו ר' יוחנן אומר לא קיים פריה ורביה. בני בנים הרי הן כבנים. ומתני' דלא כר' יהושע דתניא ר' יהושע אומר נשא אשה בילדותו ישא בזקנותו היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבוקר זרע זרעך ובערב וגומר, ר' עקיבא אומר למד אדם תורה בילדותו ילמוד בזקנותו. אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היה לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפרס וכולן מתו בין פסח לעצרת והיה העולם שמם עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר' מאיר ור' יהודה [ור' יוסי] ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידו [תורה] אותה שעה, ואמר רב מתנא הלכה כר' יהושע. א"ר יב"ל כל היודע באשתו שהיא יראת שמים ואינו פוקדה נקרא חוטא שנאמר וידעת כי שלום אהלך כי שלימה אשתך ופקדת אותה בתשמיש ולא תחטא, וכן חייב לפוקדה בשעה שיצא לדרך הרשות אבל לדרך מצוה מטריד.
ת"ר האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך את בניו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך. והאוהב את אוהביו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע (לבנו) [לעני] בשעת דוחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וי"י יענה וגו'.
<h2>דף סג.</h2>
אמר רבא מאה זוזי בעיסקא כל יומא בשרא וחמרא מאה זוזי בארעא מלח וחפורה ולא עוד אלא מגניא ליה אארעא ומרמיא ביה תיגרי. אמר רב פפא זרע ולא תיזבון אע"ג דכי הדדי נינהו הני מיברכין. זבין [ו]לא תרוייל, וה"מ ביסתרקי אבל גלימא (ו)לא דילמא לא מיתרמי ליה. טום ולא תשפיץ שפיץ ולא תבנה שכל העוסק בבנין מתמסכן. קפוץ זבין ארעא, מתון נסיב איתתא. נחות דרגא ונסיב איתתא, סליק דרגא בחר שושבינא. רב הוה מצערא ליה דביתהו אמר לה עבידי לי טלפחי עבדה ליה חימצי חימצי עבדה טלפחי, כי גדל חייא בריה אפיך לה א"ל איעליה לה אימך א"ל אנא הוא דאפיכנא לה אמר [ליה היינו דאמרו אינשי] דנפיק מינך טעמא ילפך (א"ל) אעפ"כ את לא תעבד הכי משום שנאמר למדו לשונם דבר שקר. א"ר חמא בר' חנינא כיון שנשא אדם אשה עונותיו מתפקקין שנאמר מצא אשה מצא טוב ויפק וגו'. כתב בספר בן סירא מנע רבים מתוך ביתך ולא הכל תביא ביתך, רבים יהיו דורשי שלומך גלה סודך לאחד מאלף. אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום שמא מחר בא ואינינו ונמצא אתה מצטער על עולם שאינו שלך.
<h2>דף סד.</h2>
ת"ר נשא אשה [ס"ד.] ושהה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל מפריה ורביה שמא לא זכה להבנות הימנה ויוציא ויתן כתובה. ומדקתני אינו רשאי ולא קתני אסור לבטל שמעינן דאיסור ליכא אלא שחיסר מצוה, ומיהו בי דינא מצי לעשייה ולמיכפייה להוציא דאמר רב [כתובות ע"ז.] אין מעשין אלא לפסולות כי אמריתה קמיה דשמואל [אמר] אפילו נשא אשה ושהה עמה יוד שנים כופין אותו להוציא, ולא גרע משאר מצות עשה דתניא [שם פ"ו.] בד"א במצות ל"ת אבל מצות עשה כגון עשה סוכה ואינו עושה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. וה"מ בארץ ישראל אבל בחוץ לארץ כיון דאמרי ללמדך שאין ישיבת חוצה לארץ עולה לו מן המנין נ"ל דאין כופין והואיל ועשר שנים בעינן בארץ ישראל שיהיו ראויין לפריה ורביה, לפיכך היה הוא חולה או היא חולה או שניהן חבושין בבית האסורים אין עולין לו מן המנין. ונ"ל דלהכי אין נזקקין בזמן הזה לעשה אפריה ורביה וגם הראשונים לא הזקקו משום דסבירא להו דלא נאמר לא יבטל אלא בארץ ישראל. ועוד תניא [ב"ב ס':] משחרב בית המקדש דין הוא שלא לישא אשה ושלא להוליד בנים אלא שאין גוזרין גזירה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה.
<h2>דף סד:</h2>
הקשה לי ר' משה בר שלמה הכהן הדתניא [ס"ד.] נשא אשה ושהה עמה יוד שנים וכו' עד יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה, ומקשה עלה ודילמא איהי היא דלא זכיא דכיון דספק הוא אם לתאי דידיה גורם או לתאי דידה תצא בלא כתובה דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ומשני איהי לא מיפקדא הילכך לא קנסינן לה לצאת בלא כתובה עד שתתחזק במזל שאינה בת לידה. ומשמע אי מפקדא הוי נפקא בלא כתובה [ד]קנסינן לה לצאת ולקיים פרייה ורבייה, ובשילהי פרקין [ס"ה:] בגמרא דר' יוחנן בן ברוקא אמרינן עובדא הוה בכנישתא דקיסרי באשה שבאה לפני ר' יוחנן ואמרה שהיתי עם בעלי יוד שנים ולא נבניתי הימנו ואמר ר' יוחנן יוציא ויתן כתובה ואי סלקא דעתך לא מיפקדא כתובה מה עבידתה אלא ודאי מיפקדא ומשום הכי קנסוה כדי שתצא ותקיים פרייה ורבייה, וקשיין אהדדי דלעיל משמע דאי מיפקדא קנסוה לה ותצא בלא כתובה ובעובדא דרבי יוחנן אמרינן דקנסינן ליה ליתן כתובה. והשבתי לו לפירושא דידך דמפרשת ודילמא איהי (היו) [היא] דלא זכיה ותצא בלא כתובה ודאי קשיא, אלא הכי פירושא דסלקא דעתך דהאי מקשה דאשה מיפקדא ואמר אמאי קפיד תנא ואמר יוציא משום פריה ורביה דידיה לימא נמי דיוציא משום פריה ורביה דידה ומשני אשה לא מיפקדא ולא קשיין אהדדי, ור' יוחנן דאמר יוציא ויתן כתובה לאו משום דמיפקדא אלא משום דבאת מחמת טענה כדמסיק ואזיל.
ולגבי חזקה דתרי זימני ותלתא זימני דאיפלגו רבי ורבן שמעון בן גמליאל אביו, נראה לי כדפסק רב יוסף דנישואין ומלקות כרבי ובווסת ושור המועד כדרבן שמעון אביו דאמרינן בעלמא מחלוקת דברייתא וסתמא דמתניתין הלכה כסתמא דמתניתין. ומילה ונישאת לראשון ומת וכו' כיון דאיכא סכנתא עבדינן לחומרא כרבי בתרי זימני [הוה] חזקה, ובשאר פלוגתא דליכא סכנה עבדי[נן] כרבן שמעון דהלכה כרבי (מחביריו) [מחבירו] אמרינן אבל לא מאביו.
<h2>דף סה.</h2>
ת"ר נישאת לראשון ולא היו לה בנים לשיני ולא היו לה בנים לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בנים נישאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה. איבעיא להו נישאת לשלישי ולא היו לה בנים מהו דליתבעיה הנך קמאי מי מצי אמרו לה איגלאי מילתא דאת גרמת או דילמא מצי אמרה השתא הוא דכחשי, א"ר יוחנן אמרה להו השתא הוא דכחשי. ואם נישאת לשלישי ולא ילדה וגירשה בלא כתובה ונישאת לרביעי וילדה אינה יכולה לחזור על השלישי ולתבוע כתובה משום דאמרינן לה השתא הוא דנתרפאתה. הוא אומר מינה הוא עקרה היא או איילונית היא ומקח טעות הוא ורוצה להוציאה בלא כתובה והיא אומרת מיניה הוא שאינו מוליד, איהי מהימנא דקים לה ביה שאינו יורה כחץ. [אמר איהו איזיל אינסיב אתתא ואיבדוק נפשאי] ואם אוליד אוציאנה בלא כתובה לראשונה א"ר אמי אף בזו יוציא ויתן כתובה לראשונה אפילו יוליד (בן) [מן] השנייה שאני אומר כל הנושא [אשה] על אשתו יוציא ויתן כתובה, ורבא אמר בשביל שנשא אשה אינו חייב לראשונה כלום דנושא אדם כמה נשים והוא דאית ליה למיקם ויכול לנסות עצמו בעל כרחה ואם יוליד טענתיה טענה. והאידנא שתקנות הקהילות היא שלא לישא אשה על אשתו ולא יגרש את אשתו [בעל כרחה] לא עבדינן ככל הני.
תנו רבנן נשאת לראשון ולא ילדה לו לשיני ולא ילדה לו לשלישי לא תינשא אלא למי שיש לו בנים נישאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה. ופי' רבותינו דהאי תצא בלא כתובה הוא שלא הכיר בה אבל הכיר בה יש לה כתובה דלא גרעה מאיילונית, וסבר חתני רבי יואל למימר דבין הכיר בין לא הכיר תצא בלא כתובה דכל שהוא כשר והיא כשרה היא מרגילתו וקונסין אותה. ואבוא לבאר ולברר דברי רבותינו כי כנים הן ואגלה השרשים ובזה יתבררו דבריהם, בכתובות בפרק אלמנה ניזונת וכו' בסוף המשנה [ק':] תנן הממאנת והשנייה והאיילונית אין להן כתובה וכו' עד ואם מתחילה נשאה לשם איילונית יש לה כתובה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה כתובה, ומסקנא בגמרא [ק"א:] דאלמנה לכהן גדול וכו' אפלוגתא דאיילונית קאמר כלומר אחילוק דאיילונית קאי דכי היכי דאיילונית הכיר בה יש לה כתובה לא הכיר בה [אין לה] כתובה הכי נמי אלמנה וחבירותיה, אבל השנייה מדלא מפליג בה בהדי דאיילונית ש"מ דבין הכיר בין לא הכיר בה אין לה כתובה, והכא במקומה לא מיפרשא טעמא דהא משנה ודברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר, דביבמות פרק יש מותרות תנן שנייה לזה ולזה אין לה כתובה וכו' אלמנה לכהן גדול גרושה וכו' יש להם כתובה ובגמרא [פ"ה.] תנו רבנן אלמנה לכהן גדול גרושה וכו' יש לה כתובה והיא פסולה וולדה פסול וכופין אותו להוציא שניות מדברי סופרים אין לה כתובה וכו' והיא כשירה וולדה כשירה וכופין אותו להוציא אמר ר' שמעון בן אלעזר מפני מה אמרו אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה מפני שהוא כשר והיא [פסולה] (כשירה) וכל מקום שהוא כשר והיא פסולה קנסו אותו כתובה מפני (שהיא) [שהוא] מרגילה ומשתדלה לעבירה זו דכיון שהיא נפסלת אינה מרגילתו וכל מקום שהוא כשר והיא כשירה קנסו אותה שאין לה כתובה דכיון דהיא כשירה היא מרגילתו. ועתה נתבררה נמי מתניתין דכתובות בממאנת אין לה כתובה דהא עקרה נישואין וקידושין דידה והרי היא כמו שלא נשאת ומאין לה כתובה, והשנייה כיון דתרווייהו עבדו איסורא דלית לה תקנתא (דהיא מרגילתו) דאפילו נסיב אחריתא בהדה לא מצי מקיימה לזו אלא כופין אותו להוציא לא אמרינן סבר וקיבל ליתן לה כתובה (ולא נשאה) אלא מפני קנס קנסו אותה ואין לה כתובה [דהיא מרגילתו], דבר אחר האי דלא מפליג בשנייה בין הכיר בה ללא הכיר משום דכל אדם מכיר בקרובותיו, ואיילונית מעוות שיוכל לתקון הוא דיכול לישא אשה בת בנים עמה וכיון דהכי איכא למימר כשהכיר בה אדעתא דלישא עמה אשה אחרת נשאה ולקיימא לאיילונית וכיון דמצי לקיימה בהיתר אמרו סבר וקיבל ליתן לה כתובה אבל לא הכיר בה דליכא למימר דאדעתא דלישא אשה אחרת נשאה מפני שהיא מרגילתו דהוא כשר והיא כשירה אין לה כתובה דאיכא למימר אי הוה ידע דהיא איילונית לא היה נושאה ומקח טעות הוא. ועתה נחזור לשמועתינו דקתני בה אם נישאת למי שאין לו בנים תצא שלא בכתובה, אם דומה לשנייה נלמדה משנייה ונימא דבין הכיר בה בין לא הכיר תצא בלא כתובה, ואם דומה לאיילונית נלמדה מאיילונית, ועל כרחך מאיילונית נלמדה דדמיא לה מכל צדדין דאיילונית איהו עביד איסורא דבטיל מפריה ורביה ואיהי לא עבדא איסורא דלא מיפקדא והא נמי איהו עביד איסורא והיא לא עבדא, ועוד דאיילונית מעוות שיוכל לתקון הוא כדפרש[נו] והאי נמי מעוות שיוכל לתקן שיוכל לישא אשה בת בנים ואיכא למימר אדעתא דלישא אחרת נשאה וסבר וקיבל לקיימה וליתי[ב] לה כתובה, אבל לשנייה (ד)לא דמיא (לשנייה) [דשנייה] תרווייהו עבדי איסורא ולא איפשר בתקנתא, ועמדו דברי רבותינו שדימוה לאיילונית. ונראה לי מדקתני גבי שניות ואלמנה לכהן גדול כופין אותו להוציא, והכא קתני אינו רשאי ליבטל [משמע] דאין כופין, דהתם איכא איסורא דאורייתא ודרבנן ולהכי כופין אבל [הכא] שמא בר פריה ורביה הוא ושמא לאו בר הכי הוא הילכך אין כופין, מיהו אם באין לדון בפנינו כופין כעובדא דרבי יוחנן דאמר יוציא ויתן כתובה.
<h2>דף סה:</h2>
ואם הפילה מונה עשר משעה שהפילה, הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים. הוא אמר הפילה תרי זימנה ואינה מוחזקת והיא אמרה תלתא זימני אפילה, עובדא הוי בי מדרשא ואמרו איהי מהימנא דאם איתא דלא אפילה בעקרתא לא מיחזקא.
האשה אינה מצווה על פריה ורביה ואינה יכולה להכריח בעלה בדין להוציאה, ואם באה מחמת טענה טענתה טענה כי ההיא דאתאי לקמיה דר' אמי א"ל לא מיפקדת א"ל מסיבו דילה מה תיהוי עלה אמר כי האי ודאי כפינן, וכן ההיא דאתאי לקמיה דרב [נחמן] אמר לה לא מיפקדת אמרה ליה לא בעיא ההיא איתתא חוטרא לידה ומרא לקבורה כלומר בנים שיפרנסוה ויקברוה אמר כי האי ודאי כפינן.
הקשה לי ר' משה בר שלמה הכהן הדתניא [ס"ד.] נשא אשה ושהה עמה יוד שנים וכו' עד יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה, ומקשה עלה ודילמא איהי היא דלא זכיא דכיון דספק הוא אם לתאי דידיה גורם או לתאי דידה תצא בלא כתובה דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ומשני איהי לא מיפקדא הילכך לא קנסינן לה לצאת בלא כתובה עד שתתחזק במזל שאינה בת לידה. ומשמע אי מפקדא הוי נפקא בלא כתובה [ד]קנסינן לה לצאת ולקיים פרייה ורבייה, ובשילהי פרקין [ס"ה:] בגמרא דר' יוחנן בן ברוקא אמרינן עובדא הוה בכנישתא דקיסרי באשה שבאה לפני ר' יוחנן ואמרה שהיתי עם בעלי יוד שנים ולא נבניתי הימנו ואמר ר' יוחנן יוציא ויתן כתובה ואי סלקא דעתך לא מיפקדא כתובה מה עבידתה אלא ודאי מיפקדא ומשום הכי קנסוה כדי שתצא ותקיים פרייה ורבייה, וקשיין אהדדי דלעיל משמע דאי מיפקדא קנסוה לה ותצא בלא כתובה ובעובדא דרבי יוחנן אמרינן דקנסינן ליה ליתן כתובה. והשבתי לו לפירושא דידך דמפרשת ודילמא איהי (היו) [היא] דלא זכיה ותצא בלא כתובה ודאי קשיא, אלא הכי פירושא דסלקא דעתך דהאי מקשה דאשה מיפקדא ואמר אמאי קפיד תנא ואמר יוציא משום פריה ורביה דידיה לימא נמי דיוציא משום פריה ורביה דידה ומשני אשה לא מיפקדא ולא קשיין אהדדי, ור' יוחנן דאמר יוציא ויתן כתובה לאו משום דמיפקדא אלא משום דבאת מחמת טענה כדמסיק ואזיל.
<h2>דף סו.</h2>
המכנסת שום לבעלה כמכנסת מטלטלין כגון כלים ועבדים ושפחות מיירי [כדקאמר] כליי אני נוטלת אבל הכניסה מקרקעי איכא חילוק אחריתי כדמסיקנא לחומרא, ובהכי עסקינן כגון שהכלים ועבדים והמטלטלין בעין [כ]שבאה לגבות אבל אם מכר או נתן או מקדיש או שיחרר מה שנעשה עשוי, ולא אמר רב יהודה והדין עמה אלא היכא דבשעת גוביינא הן ביד הבעל או ביד היורשין, כדנימא לקמן בההוא איתתא דעיילא ליה לגברא איצטלא דמילתא מי לא מודה רב יהודה דמחסרי גוביינא וכיון דמחסרי גוביינא ברשותיה קאי ויכולין היורשין לאוסרה וכל שכן הבעל עצמו דלכל זמן שלא באת לגבות דיכול לאסור ולהקדיש ולשחרר דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים וברשות הבעל קאי כל הכתוב בכתובה. ומכנסת שום לבעלה כותב הבעל כך וכך מטלטלין הכניסה לי וקבלתים עלי בדמים כך וכך והם הנקראין נכסי צאן ברזל שאם יפחתו משומא זו אין פוחתין לה אלא לו וחייב ליתן לה כל השומא שקיבל עליו ואם הותירו הותירו לו ולא יתן אלא השומא. וקאמר רב יהודה משום דשבח בית אביה הדין עמה ונוטלתן, והוא שאין שוין בשעת גבייה אלא בשומא שקיבלו עליו אבל אם השביחו ושוין יותר חייבת ליתן לבעל מה ששוין יותר ונוטלתן, כדאמרינן במסקנא אמר רב יהודה אם הכניסה לו שני כלים באלף זוז ושבחו ועמדו על ב' אלפים אחד נוטלתן [ב]כתובה כלומר באלף זוז הכתובין בכתובה והאחד נותנת דמים אלף זוז ונוטלתו משום שבח בית אביה דשבח הוא לה כשחוזרת לבית אביה כי נתארמלה או נתגרשה שמביאה עמה מה שנתן לה אביה ומתוך כך יקפוץ אדם ויתן לבתו יותר כדאמ[רינן] נמי (וכי) [גבי] כתובת בנין דכרין [כתובות נ"ב:]. והא דאמר בברייתא דתניא כוותיה דרב יהודה אם רצה הבעל למכור לא ימכור, לכתחילה (ה)אמר לא ימכור אבל אם מכר מכור וכן פירש רבינו האיי בשערי החכמה שלו. אבל אם מכרה האשה מה שהכניסה לו בשומא או אם נתן לה הארוס תכשיטין או כלים וחזר וקבלן עליו בשעת הנישואין וכתב השומא בכתובה ומכרן האשה מכרה בטל והבעל מוציא, אע"ג שהדין עמה כשהן בעין בשעת גבייה, שלא בשעת גבייה אין הדין עמה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ועוד דליכא שבח בית אביה במכירתה. והא דקתני אם רצה למכור לא ימכור משום שבח בית אביה לא ימכור והיינו כוותיה דרב יהודה, ומיהו אם מכר מכר דכל זמן דמחוסר גוביינא ברשות הבעל קיימי לכל מילי כדפרישית, ומדקתני גבי מכירת האשה הבעל מוציא ולא קתני גבי מכירת הבעל אם מכר האשה מוציא ש"מ (דמכירתה קיימת) [דמכירתו קיים]. ואם תאמר כיון דרב יהודה נמי [סובר] אם מכר מכור, כי אמר רבא קנייה מיתנא מאי האי דאקשי ליה והאמר רב נחמן הלכה כרב יהודה דמשמע דלרב יהודה לא קנייה מיתנא ואם מכר אינו מכור. תריץ הכי אקשי ליה אמאי קנייה מיתנא הא כיון דמית ליה ולא מכר בחייו והיא עומדת לגבות משום שבח בית אביה הוי דידה ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומשני מי לא מודה רב יהודה דמחוסר גוביינא וכיון דמחוסר גוביינא דלא באת עדיין לגבות דבעל הוא וברשותו קאי ויורשין כאביהן דמי ואסרי ליה. אלמא לרב יהודה נמי כל זמן שלא באה לגבות הכתובה בחזקת היורשין ומה שעשו בה עשוי, ולא אמר רב יהודה הדין עמה אלא [כ]שהיא בידם בשעת גיבוי ועמדו דברי רבינו האיי זצ"ל. ורבי אמי פליג(י) אפילו היכי דהכלים והמטלטלין בעין שלא מכרן אם הבעל רוצה לעכבן לעצמו ולתת לה השומא הדין עמו כדמסיק ואזיל, ותניא כוותי' עבדי צאן ברזל יוצאין [בשן ועין לאיש אבל לא לאשה] (שיעבוד ושחרור מפקיע מיד שיעבוד) והיינו כרבי אמי, דאי לרב יהודה דאמר דמשום שבח בית אביה בידה הוי כל זמן שהן ביד הבעל, יצאו נמי לאשה בשן ועין. ובשן ובעין לאיש אתי אפילו לרב יהודה דהא יכול למכור ולשחררו [ו]בדיעבד הוי מכירה ושחרור.
אבל המכנסת שום קרקע לבעלה בין מכר הוא בין מכרה היא בין מכרו שניהם שמכר הוא ראשון ואחר כך היא אינה מכירה עד שתמכור היא ראשון ואחר כך הוא, כדתנן [גיטין נ"ה:] לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל לקח מן האשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים ואמרינן בחזקת הבתים [מ"ט:] לא נצרכה אלא לאותן [ג'] שדות אחת שכתב לה בכתובה דהיינו שהכניסה לו שדה(ו) וקיבלה בשומא בכתובה ואחת שייחד לה לגיבוי כתובתה ואחת שהכניס לה שום משלו כגון שנתן לה שדה כשהיא ארוסה וקיבלו בשומא וכתב לה בכתובה, (אלמנה) [אלמא] כי הכניסה מקרקעי אינו יכול למכור אלא בדרך הזה. ויש מקשים עלה דהא דקתני ואחת שייחד לה לכתובה, הא דתנן [כתובות פ':] לא יאמר הרי כתובתיך מונחת לך על השלחן אלא כל נכסיי אחראין וערבאין לכתובתיך. ולא קשיא הא דאמרינן ואחת שייחד לה לכתובה היינו שכתב לה בכתובה כל נכסיי אחראין ואחר כך ייחד לה בעל פה שדה. (והתנ') [והא דתנן] לא יאמר לה הרי כתובתיך, לא יכתוב לה הוא, כדאמרינן [כתובות ק"ב:] מאי אומר כותב, אי נמי הכי קאמר לא יהא מייחד אדם מטלטל[ין ל]אשתו בכתובה שמא תוציאם [ו]תמצא בלא כתובה ואסור לאדם שישהא את אשתו שעה בלא כתובה, אבל ייחד (מה) מקרקעי שאינה יכולה למכור אלא עמו מצי לייחד שהוא לא יתרצה למכור ולהיות עמה בלא כתובה.
<h2>דף סו:</h2>
המכנסת שום לבעלה כגון שהכניסה כלים בכתובתה לנדוניא ושמים בדמים וקיבלן הבעל והן ניכסי צאן ברזל אם מגרשה ובאתה לידי גיבוי כתובתה נוטלת כליה אם הן בעין משום שבח בית אביה ואין הבעל יכול לומר דמים אני נותן. הכניסה לו שני כלים באלף [זוז] ושבחו ועמדו על ב' אלפים אחד נוטלת בכתובתה והשני נותנת דמים ונוטלת משום שבח בית אביה. ההיא איתתא דעיילא לה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה שכיב שקלוה יתמי פרסוה אמיתנא אמר רבא קנייה מיתנא, רבא לטעמיה דאמר הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד. דוקא קדושת [הגוף] כי הכא דפרסוה אמיתנא ואסרוה, אבל קדושת דמים לא מפקע מידי שעבוד כדתנן בערכין [כ"ג:] המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח מוסיף עוד דינר על חובו או על כתובה ופודה את הנכסים כולן אפילו [אין] שוין אלף דינר כשיעור חובו ונוטל בחובו, והתם מפרש טעמא שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ואי לאו הכי אפילו בלא דינר היה יוצא לחולין דלאו הקדש הוא, והכא כי פרסוה אמיתנא הפקיעה עצמה מיד שעבוד שהיה לאשה עליו דהא מחוסר גוביינא הוה שהרי בחזקת היתומים היה כל זמן שלא גבתה.
תניא המכנסת שום לבעלה ורצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס(ה לו) [לה] שום משלו ורצה הבעל למכור לא ימכור, מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות, וה"נ אמרינן בחזקת הבתים [מ"ט:] לא נצרכה דמקחו בטל אלא באותן ג' שדות אחת שהכניסה לו בכתובתה וקבלו עליו בשומא ואחת שייחד לה לכתובתה לגבות הימנה ואחת (שהכניסי לו) [שהכניס לה] שום משלו.
אמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד. הקדש, כגון עשה עבדו אפותיקי והקדישו ההקדש מפקיע עצמו מיד שיעבודו של אותו שעשאו אפותיקי לו. יש מקשין עליו מה איריא הקדש אפילו מכירה נמי אמר רבא דמפקיע מידי שעבוד, דאמר רבא [ב"ק י"א:] עשה (עבדו) [שורו] אפותיקי לאחר ומכרו אין בעל חוב גובה ממנו אלמא מכירה מפקיעה. ואינה קושיא דודאי מכירה אינה מפקיעה מיד שיעבוד ויגיד עליו ריעו עשה עבדו אפותיקי ומכרו בע"ח גובה ממנו אלמא מכירה לא מפקעה, אלא התם ודאי בין בשור בין בעבד מכירה לא מפקעה והתם כדמפרש טעם דשור לית ליה קלא שאין שור נקרא על שם בעליו אע"פ שהקול יוצא פלוני עשה שורו אפותיקי אין הכל מכירין בשור והלוקח לא ידע שהוא אפותיקי ומשום תקנת השוק שלא יפסיד הלוקח שאם (הנפסד) [היה נפסד] הלוקח לא יקח אדם מן השוק כלום שיאמר בליבו שמא הוא אפותיקי הילכך תקינו רבנן שלא יהא נפסד כדאמרינן נמי [ב"ק קט"ו] בלוקח מן הגנב דעשו בו תקנת השוק ולא מפסיד לוקח, אבל גבי עבד אית ליה קלא והכל קוראין אותו עבד של פלוני וכיון דיצא הקול פלוני עשה אפותיקי עבדו הכל מכירין בעבד מי הוא אדונו וזה הלוקח כיון דידע ליה לעבד שהוא אפותיקי ואעפי"כ קנאו איהו אפסיד אנפשיה דאין כאן תקנת השוק דהא בגנב מפורסם נמי לא עשו תקנת השוק משום דלא היה לו לקנות ממנו אלמא משום תקנה הוא דאמרינן דאין בע"ח גובה, הילכך דוקא מכרו דנפסד לוקח דמים שנתן בו הוא דפקע החוב ולא יפסיד לוקח, אבל אם נתנו במתנה לא פקע החוב שהרי לא נתן מקבל מתנה דמים ולא יפסיד כלום לפיכך בע"ח גובה ממנו. ואשמעינן רבא גבי הקדש דאע"ג דלא נתן ההקדש דמים ההקדש מפקיע החוב. והוא שהקדישו קדושת מזבח דהיינו קדושת הגוף שאין לו פדיון ואסרו על כל העולם לגמרי ומתוך שאסרו אף על עצמו אסרו גם על בעל החוב ופקע שיעבודו, ורבא סבירא ליה כרבנן דאמרי במסכת גיטין בפרק השולח [מ"א.] המזיק שיעבודו של חבירו פטור הילכך פקע חובו לגמרי, אבל קדושת דמים כיון דאית ליה פדיון לא יפסיד בע"ח אלא יתן דבר מועט להקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ויפדה השור ויקחנו בחובו, כדתנן [ערכין כ"ג.] המקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים. ולאו דוקא שור לחודא דמצי לקדושי קדושת הגוף, אלא כל דבר הנאסר איסור עולם ואיסור הנאה כגון בגד או מעיל שעשאו אפותיקי וחזר ועשאו תכריך למת אסרו ופקע שיעבוד בע"ח מיניה, כדאמ[רינן לקמן ס"ו.] ההיא דעיילא ליה לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה ומת אתו יתמי פרסו אמיתנא ואמר רבא קנייה מיתנא ופקע חוב האשה מיניה. וכן נמי מעשה ידי האשה משועבדת לבעלה, ואם אמרה יקדשו ידי לעושיהם לכל מה שאני עושה יהא קונם לפיך אוסרת על ידי קונם מעשה ידיה על בעלה שאם מגרשה נאסרו מעשה ידיה עליו ואינו יכול להחזירה מפני שקדושת קונם קדושת הגוף הוא וחל לכשתתגרש, אבל כל זמן שלא גירשה לא דאלמוה רבנן לשיעבודא ואינה יכולה לאסור דאין מעשה ידיה שלה אלא שלו ואינה יכולה לאסור דבר שלו עליו, כדאמרינן בכתובות בפרק אע"פ [נ"ט.] אמר רב אשי קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושות הגוף נינהו וכדרבא וכו'. וחמץ דקאמר רבא כגון ישראל שעשה חמצו אפותיקי לישראל אחר כיון שהגיע שעת הביעור איסור חמץ שהוא אסור בהנאה [מפקיעו משיעבוד של בע"ח] ואיסור קדושת הביעור שחייב ישראל לבערו מפקיעו משיעבוד של בע"ח וקאי ברשותו של לוה וחייב לבערו ופקע חובו. ושיחרור דקאמר רבא כגון עשה עבדו אפותיקי לאחר ושיחררו דנפקא מיד שיעבוד של בעל (הבית) החוב שקדושת הגוף שמקדישו ומביאו לדת ישראל ואסרו על עצמו להשתעבד בו משום לא תעבוד בו עבודת עבד אסור נמי על בע"ח והפקיע שיעבודו ואין לו עליו כלום. והא דתנן בגיטין בפרק השולח [שם] עבד שעשאו רבו אפותיקי לאחר ושיחררו שורת הדין אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו, רבא מתרץ לה כדמתרץ לה עולא דבע"ח שיחררו ושורת הדין אין העבד חייב במצות כלום שאינו משוחרר שהרי אינו בעליו של עבד אלא מפני תיקון העולם שכבר יצא עליו שם בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין והעבד כותב שטר על דמיו, אבל אם שיחררו רבו מתחילה אע"פ שהוא משועבד לאותו שעשאו אפותיקי לו הוי משוחרר גמור ופקע מיד שעבוד ואין העבד חייב כלום לבע"ח לפרוע לו חובו ואף לא המשחרר דמזיק שעבודו של חבירו פטור. וכן נמי הלוקח עבד מן הגוי שאין לו לישראל בעבד אלא שיעבוד מעשה ידיו ולא הגוף אם קדם וטבל לשם בן חורין הפקיע עצמו משיעבודו של ישראל, ודוקא כי אמר הריני טובל לשם בן חורין הוא דהוי בן חורין אבל אם לא אמר מסתמא לא הוי בן חורין, והיינו דאמר לקמן כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא דאי לא משחררי להו דילמא מגיירי היום ולמחר ולא ידעו דעבדי נינהו ולא מסקי אדעתייהו לטבול לשם בן חורין וכי טבלו סתם עבדים נינהו ושקלו בנות ישראל ואתו לידי פגם.
<h2>דף סז.</h2>
בת ישראל לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל יאכלו בתרומה וה"ה לחלה, בת כהן לישראל והכניסה לו לא יאכלו בתרומת בית אביה. בת ישראל לכהן והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל בבת ישראל לכהן דעובר במעי זרה זר דברי ר' יוסי, אמרו [לו] מאחר שהעדת לנו על בת ישראל לכהן דעובר (פסול) [פסיל] אף בת כהן לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו מפני חלקו של עובר דכתב וילידי ביתו הם יאכלו בלחמו ילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, ואמר להן ר' יוסי זו שמעתי בת ישראל לכהן מפי שמעיה ואבטליון ובת כהן לכהן לא שמעתי. ואע"ג דאמר שמואל דפליגי רבנן עליה דר' יוסי דעובר לא (פסול) [פסיל] נ"ל הלכה כר' יוסי חדא דנימוקו עמו ועוד דעדות הוא מפי שמעיה ואבטליון וכל עדות הלכה. ואע"ג דקיימא לן הלכתא המזכה לעובר לא קנה [ב"ב קמ"ב:], ירושה דממילא קני ועוד דסתם לן תנא כוותיה.
<h2>דף סז:</h2>
העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין. יבם פוסל ואינו מאכיל, אי בת כהן לישראל היא פוסלין בתרומת אביה דשבה אל בית אביה כתיב פרט לשומרת יבם דשאינה שבה, ואם בת ישראל היא אינו מאכילה דלאו קנין כספו הוא אלא קניין אחיו. והאירוסין, אם בת כהן נתארסה לישראל פסל לה מתרומת אביה דהא קניא בהך הויה, ואי בת ישראל לכהן היא לא מאכיל לה משום דעולא דאמר [כתובות נ"ז:] דבר תורה ארוסה בת ישראל לכהן אוכלת בתרומה דקנין כספו הוא מ"ט אמרו אינה אוכלת מפני שהיא בבית אביה ואם יתן לה תרומה לשם תאכיל לאחיה ולאחיותיה שהם זרים ואסורים בתרומה. וכדין תרומה כן חלה בזמן הזה דמאכיל בתרומה מאכיל בחלה והפוסל בתרומה פוסל בחלה.
<h2>דף סח.</h2>
ובין פסולי קהל כגון גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי כותי ונתין וממזר ובין פסולי כהונה כגון חלל שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל הישראלית פסלוה לכהונה שלא תינשא לכהן וכן גוי ועבד.
<h2>דף סט:</h2>
העבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע כיצד בת ישראל [לכהן] ובת כהן לישראל וילדה בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה בן הרי זה עבד היתה אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה בת כהן לישראל אוכלת בתרומה דלא חשוב זרע דבתר שפחה גריר דכתב האשה וילדיה. הבא על ארוסתו בבית חמיו דכ"ע בתריה דארוס שדינן ליה וכשר ולא אמרינן כי היכי דאפקרה נפשה לגבי ארוס אפקרה נפשה לגבי אחר, אבל ארוסה שעיברה ולא ידעינן אם בא עליה ארוס או לא אמר רב הולד ממזר, אמר רב[א] מסתברא מילתא דרב דלא דיימא מיניה שאין העולם חושדין אותו בה [ודיימא מעלמא] אבל דיימא מיניה בתריה שדינן לה וכשר ואמר רבא מנא אמינא וכו'. אע"ג דדחיה לה אביי נ"ל כרבא, ואמרינן [כתובות י"ג:] ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא אמר מינאי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דקא מודה ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל דאמר היא נאמנת.
<h2>דף ע.</h2>
כהן ערל אסור לאכול תרומה וכן כהן טמא, אבל חלה בזמן הזה בחוץ לארץ אוכל כאשר פירשתי בזה הספר [בסימן נ"ד]. ואם יש לערל ולטמא אשה ועבדים (אוכלת) [אוכלין] תרומה דהא דלא אכלי הוא (לו) [משום דפומייהו כאיב להו. פצוע דכא וכרות שפכה הן ועבדיהן יאכלו ונשיהן לא יאכלו] (ופסלה) [דפסלה] בביאתו, ואם לא ידעה משנעשה פצוע דכא אוכלת.
<h2>דף עו.</h2>
פצוע דכא וכרות שפכה ישראל מותר בגיורת ובמשוחררת ואינן אסורין אלא מלבא בקהל ישראל. בעו מיניה מרב ששת פצוע דכא כהן מהו בגיורת בקדושתיה קאי ואסור או לאו בקדושתיה קאי ושרי, ופשט דלאו בקדושתיה קאי ושרי, ואע"ג דבעא רבא למידחיה הא הדר ביה ואמר לאו מילתא הוא דאמרי.
פצוע דכא כהן בגיורת. כהן דלאו פצוע דכא אסור בגיורת כדכתב אשה זונה וחללה לא יקחו ואמרו חז"ל [לעיל ס"א.] אין זונה אלא גיורת ומשוחררת, וקא מיבעיא להו בקדושת כהן קאי ואסור או דילמא כיון דנפצע פקעה לה קדושת כהן מיניה והוי ליה כחלל כהן ושרי בגיורת. א"ל רב ששת תניתוה פצוע דכא מותר בנתינה, ונתינה לישראל איסור קדושה כדתנן בכיצד אשת אחיו [כ'.] איסור קדושה (מגיורת דנתינה) [ממזרת ונתינה] לישראל וכו' דכתב לא תתחתן בם אבל לגירי וחרורי שריא כדתנן בעשרה יוחסין [קידושין ס"ט.], אי אמרת בשלמא פצוע דכא ישראל לאו בקדושת ישראל קאי והוי כגר וכמשוחרר אמטי להכי מותר בנתינה, אלא אי אמרת בקדושת ישראל קאי כמו שאינו פצוע דכא אמאי מותר קרי כאן לא תתחתן, אלא ודאי מדתני מותר שמעינן דלאו בקדושתיה קאי, כהן פצוע דכא נמי לאו בקדושתיה קאי ומותר בגיורת. אמר רבא אטו התם משום קדושה וכו', כלומר וכי לא תתחתן בגירותן מיירי דתימא דמשום קדושת ישראל הוא דהזהיר דאע"ג דגרים הם לא יתחתן בם משום דבאו מכלל ארור דנימא פצוע דכא דלאו בקדושתיה קאי מותר בהם, והא לא תתחתן כמותן קאי ומזהיר שלא יתחתן דילמא מוליד בן וכו' כדכתיב טעמא בקרא [דברים ד'] כי יסיר את בנך וגומר, אבל כי מגיירי מישרא שרו לישראל להתחתן דיצאו מכלל ארור וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ומשום כי יסיר ליכא. [ו]קסבר רבא הא [ד]אמרינן איסור קדושה ממזרת ונתינה לישראל משה ויהושע ודוד גזרו עליהם דאע"ג דנתגיירו שיהיו בארור ובעבדות כמעיקרא בגיותן הילכך בלא תתחתן נמי קיימי דאין ברוך מידבק בארור כדאמר בבראשית רבה בפרשת לא תקח אשה וגו' [פרשה נ"ט], וכי גזרו רבנן למיקם בעבדות בארור וקיימי בלא תתחתן בהנך ישראל דבני אולודי נינהו דומיא דכי יסיר דאורייתא שהוא משום אולודי אבל פצוע דכא דלאו בר אולודי לא קיימא עליה בארור ומותר בה דאין כאן לא תתחתן כיון דליכא ארור, ופסולי נמי כגון ממזירי ושתוקי ואסופי לא גזרו למיקם עלייהו בארור ובלא תתחתן דהא פסולי, וגירי וחרורי אע"ג דכתיבין דכשרין נינהו (מי הוא) [מיהא] לאו מזרע ברך ה' הם שלא ידבקו בארור הילכך לא קיימי בלא תתחתן. (ולא) [ועל כרחך] אמילתא דרבא יש לנו לפרש לאו דנתינה כאשר פרשתי, דאי לית ליה לרבא לאו בנתינים הוה ליה לבעל התלמוד להקשות לו ממתניתין דאיסור קדושה ממזרת ונתינה לישראל וממתניתין דאלו הן הלוקין [מכות י"ג.] ממזרת ונתינה לישראל וכו', אלא מדלא מקשי ליה ש"מ דהכי בעא רבא למימר לאו בנתינה כאשר פרשתי. הדר אמר רבא לאו מילתא הוא דאמרי [ד]קרא דלא תתחתן בגיותן כתב, דבגיותן לית להו חתנות דלא תפסי קידושין דחתנות ע"י קידושין הוא כדכתב [שמואל א' י"ח] בשתים תתחתן בי היום וכתב התחתן במלך במאה ערלות פלשתים, נתגיירו דאיכא קידושין (ד)אית להו חתנות וכי כתב לא תתחתן בגירות ומשום קדושה הוא ואיתא לדרב ששת. והשתא דאמר רבא לא תתחתן בגירות קאמר כי יסיר מאי דרש ביה, אלא תרווייהו דריש רבא מיניה ולא תתחתן בם בגירותן ולא הוה צריך קרא למימר בתך לא תתן לבנו דהיינו לא תתחתן אלא הכי קאמר בתך לא תתן בגיותן כי יסיר וגו' ולא תתחתן בם בגירותן. ולפי שראיתי אני אליעזר שפירשו רבותי דגזירת יהושע ודוד שלא יתחתנו בהם ישראל וקשיא לפירושן כולהו מתנייתא דתנינן בהו דנתינים חייבי לאוין נינהו הוצרכתי לחוורה ולפרשה ולהעמידה על בורייה.
<h2>דף עו:</h2>
עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהן מותרות מיד. מצרי ואדומי אסורין עד ג' דורות ואחד זכרים ואחד נקבות כתב אשר יולדו כל שילדו, ור' שמעון מתיר את הנקבות מיד דכתב בנים ולא בנות. ובברייתא מפרש דבר פלוגתא דר' שמעון ר' יהודה הוא, ואע"ג דקייל"ן ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' שמעון כיון דסתם רבי דברי ר' יהודה הלכה כוותיה כן נראה לן.
<h2>דף עט.</h2>
נתינין דוד גזר עליהן ומשה ויהושע גזרו עליהן. קשה לי רחמנא גזר עליהן דהכתיב לא תתחתן בם בז' עממין וגבעונים מז' עממין הן, ואמר רבא לעיל [ע"ו.] כי נתגיירו אית להו [חתנות] בגיותן לית להו חתנות.
והא דאמרי לעיל דמשה גזר על הנתינה. וא"ת נתינים בימי משה הוי, אין דכתב ביהושע [ט'] ויעשו גם הם בערמה וילכו (ויצטיידו) [ויצטיירו] ואמר [מד"ת פ' נצבים] מלמד בימי משה נמי עשו כן וילפינן משה מיהושע דכתיב ביה וידבר אליהם לאמור למה רימיתם אותי ועתה ארורים אתם לא יכרת מכם עבד חוצב עצים וכתב ביה במשה מחוטב עציך [עד שואב] מימך מה [יהושע גזר] עליהם והעמידם בארור ובעבדות אף משה כן, אלא שמשה לא גזר אלא לדור המדבר שנכנסו לארץ כדכתיב עציך ומימיך ויהושע גזר כל ימי שיהא מזבח בישראל כדכתיב ויתנם יהושע לחוטבי עצים ולשואבי המים (לעולם) [לעדה] ולמזבח י"י עד היום הזה אל המקום אשר יבחר ובא דוד וגזר עליהם שלא יהו להם מבנות ישראל לעולם שלא יבאו לכלל ברוך ולא יצאו מעבדות עדה ומזבח (שהיו) לעולם כאשר גזר יהושע. בימי רבי בקשו להתיר, כי סברו בית דינו של דוד לא גזר עליהם אלא עבדות לעדה כי מזבח ליכא ודוד לאחר חורבן גזור והיו רוצין לשחררן ולהוציאן מעבדות כי הפקר ב"ד הפקר, ואמר להו רבי חלק מזבח מי יתיר כלומר דוד שגזר שתעמוד גזירת יהושע לעולם וגזירת יהושע הוה לעדה ולמזבח וכשיבנה מקדש יהיו עבדים למזבח. ופליגא דר"ח בר אבא וכו', כולה מילתא פליגא עליה, הא דאמר בית דינו של דוד לא גזר אלא לעדה ורצו להתירן פליגא עליה (דלאמ') [דהאמר] חלק עדה לעולם אסור דדוד גזר עליהן וזיכן לכל הדורות הבאין לעבדות ומי יוכל להתיר חלק של דורות הבאין זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו הלכך לעולם אסור, והא דאמר רבי חלק מזבח מי יתיר דדוד גזר אף למזבח פליגא נמי עליה דהא חלק מזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר אלמא לא גזר דוד מזבח.
<h2>דף עט:</h2>
אמר ר' יהושע שמעתי שיש סריס שחולץ וחולצין לאשתו ויש סריס שלא חולץ ולא חולצין לאשתו, ופירש ר' עקיבא סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו שהיתה לו שעת הכושר סריס חמה לא חולץ ולא חולצין שלא היה לו שעת הכושר, ופריך לר' עקיבא חייבי לאוין כחייבי כריתות [דמי] ולאו בני חליצה וייבום נינהו וקיל וטרי בה עד [ד]אוקמא רב יוסף האי תנא תנא דר' עקיבה דאמר מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר מחייבי לאוין גרידא לא הוי ממזר. איקרי כאן להקים לאחיו שם (האם) [והאי] לאו בר הקמה הוא, אמר רבא א"כ אין לך אשה שכשרה לייבם שלא נעשה בעלה סריס חמה שעה קודם למיתתו (ופרקינן) [ופרכינן] לר' אליעזר פירוקא דרבא פירכא הוא (ומפני) [ומשני] כחישותא הוא ולא סריסות.
<h2>דף פ.</h2>
איתמר אכל חלב מבן י"ב שנה ועד י"ח שנה ונולדו בו סימני סריס ולאחר מיכן הביא ב' שערות רב אמר נעשה סריס למפרע וחייב חטאת דגדול הוה ושמואל אמר קטן הוי ופטור עד שהביא [ב'] שערות. א"ר אבא סימני סריס ואיילונית ובן ח' חדשים, אין עושין מעשה להחזיק הסריס בסריס עד שיהא בן (י) [כ'] ולא הביא שערות אבל מקמי הכי מחזקינן ליה בקטן דהיינו כשמואל, ואיילונית אין מחזיקין אותה איילונית עד שתהא בת (י) [כ'] ולא הביאה שערות, ובן ח' חדשים לא מחזקינן בבן קיימא עד שיהא בן (י) [כ'] וכגון בן ח' שגמרו סימניו שערותיו וצפרניו דאמרינן בר ז' הוא ואשתהויי אישתהי חודש אחר גמרו, ורבא תוספאה עבד עובדא באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי עד תריסר ירחי שתא וילדה ואכשריה דאמ[רינן] לתשעה נגמר ואישתהי ג' חדשים. ובספר רפואות ראיתי דאשה שמתעברת ופגעה בסוס זכר תחילה אינה יולדת עד י"ב חודש. ת"ר איזהו סריס כל שהוא בן (י) [כ'] ולא הביא ב' שערות ואפילו הביא לאחר מיכן הרי הוא כסריס לכל דבריו, ואילו הן סימניו כל שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק ואין מימי רגליו מעלין רתיחה ומטיל מים ואינו עושה כיפה ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל וקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה, וכי לא נולדו לו סימני סריס הוי כקטן עד רוב שנותיו. ואיזו היא איילונית כל שהיא בת (י) [כ'] ולא הביאה שערות ואפילו הביאה לאחר מיכן הרי היא כאיילונית לכל דבריה, ואילו הן סימניה כל שאין לה דדין ומתקשה בשעת תשמיש ואין לה שיפולי מעים כנשים וקולה עבה ואין ניכר בין אשה לאיש. וסימני סריס שאמרנו אם הביא [ב'] שערות בזקן לא הוי סריס אלא [אם] יהיו בו כולהו אידך סימנין, אבל לא הביא שערות בזקן בחד הוי סריס.
<h2>דף פ:</h2>
הסריס לא חולץ ולא מייבם וכן איילונית קתני סריס דומיא דאיילונית מה איילונית בידי שמים [אף סריס בידי שמים] וסתמא כר' עקיבא ומחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם.
<h2>דף פד:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולין, ואייתי לא יקחו לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת ע"י איש, ותירץ רבא כל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת כל היכא דהוא לא מוזהר היא לא מוזהרת.
<h2>דף פה.</h2>
ת"ר אלמנה לכהן [גדול] גרושה וחלוצה לכהן הדיוט [יש] לה כתובה פירות ומזונות ובלאות והיא פסולה וולדה פסול וכופין אותו להוציא, שניות מדברי סופרים אין להן כתובה לא פירות ולא מזונות ולא בלאות והיא כשירה וולדה כשר וכופין אותו להוציא. אמר ר' שמעון בן אלעזר מפני מה אמרו אלמנה לכהן [גדול] יש לה כתובה מפני שהוא כשר והיא פסולה וכל שהוא כשר והיא פסולה קנסו אותו כתובה, ומפני מה שניות מדברי סופרים אין לה כתובה מפני שהוא כשר והיא כשרה וכל שהוא כשר והיא כשרה קנסו אותה כתובה.
<h2>דף פז:</h2>
האשה שהלך בעלה למדינת הים ובא עד אחד ואמר לה מת בעליך, ודין האשה לדקדק אחר העד אם אמת הדבר, ובאת לפני בית דין ואמרה עד זה אומר מת בעלי ודקדקתי שהוא אמת והתירוה ב"ד על פי העד דמשום עיגון אקילו בה בתחילתה משום חומר שהחמירו עליה בסופה שתצא מזה ומזה וכל הדרכים האמורים בה, וסמכו על דקדוקה ולא על העד לבדו כי עד אינו נאמן באיסורין אלא באיסור שבידו לתקן ולעשות כגון טבל שלו וגם על הקדש שלו אם אמר פדיתיו או נשאלתי לחכם עליו וכן כיוצא בהן אבל איסור שאינו בידו לתקן כגון אשת חבירו שאין בידו לגרשה וטבל של חבירו והקדש הגוף של חבירו שאין בידו לאיתשולי עליו וכיוצא בהן אינו נאמן, ונישאת ואח"כ בא בעלה תצא מן האחרון ולא תחזור לראשון דכיון דעלה סמכינן הרי היא כנבעלה ברצון ואסורה לראשון, אפילו אם נישאת על פי שנים מתחילה דלא עלה סמכינן אלא על העדים [ו]חשבה שהיא כנבעלת באונס דמאי הוה לה למיעבד אפילו הכי תניא דאע"ג דאמר רב הלכה מותרת לחזור לראשון הא אמרינן במסקנא [צ"א:] רב פפא סבר למיעבד עובדא במאי הוה לה למיעבד כלומר אשה שנישאת על פי העדים ובא בעלה ורצה להתירה לחזור לבעלה כרב שפסק הלכה כן א"ל רב הונא בריה דרב יהושע והתניא כל הני מתניתא דלא אמרינן מאי הוה לה למיעבד א"ל ולאו שנינהו א"ל ואנן אשינוי ניקו וניסמוך, אלמא לא סמכינן וצריכה גט מן האחרון. ואם באו שנים ואמרו מת ושנים אומרים לא מת אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה על חזקתה ולא תינשא ואם נשאת תצא, ואם נישאת על פי שנים הראשונים ואחר כך באו האחרונים אוקמה אחזקה שהיא עכשיו תחת האחרון ולא תצא, אלא אם כן יבא הבעל עצמו ואם אין אנו מכירין את הבעל שבא שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן ובאו ב' עדים שאומרים הוא שאנו היינו עמו משיצא ועד עכשיו תצא, ואם נישאת לאחד מעדים הראשונים וגם (הוא אומר) [היא אומרת] ברי לי שאינו הוא לא תצא, ואם נישאת מתחילה על פי עד אחד ואחר כך באו שנים ואמרו לא מת תצא, וכן אם על פי אשה אחת נישאת מתחילה ובאו שתי נשים ואמרו לא מת תצא אבל שתי נשים באיש אחד או איש אחד בשתי נשים אם לא נישאת לא תינשא ואם נשאת לא תצא. וצריכה גט מזה ומזה, מן הראשון דאשתו גמורה הוה ומשיני קנסא כדי שיהא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. ואין לה כתובה לא מזה ולא מזה כדי שתהא קלה בעיניהן להוציאה, לא פירות ולא מזונות ולא בלאות דתנאי כתובה ככתובה, אם תפסה מזה ומזה תחזיר. והוולד משני ממזר גמור דמותר בממזרת, ואם עבר הראשון ובא עליה אחרי שהוציאה השני וילדה הוולד ממזר ואסור בבת ישראל ואסור נמי בממזרת אבל בגיורת או משוחררת שרי. היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה דזונה היא בת לוי מן המעשר קנסא בת כהן מן התרומה אפילו תרומה דרבנן. ואם היו לה בנים מן הראשון קודם שהלך למדינת הים אין יורשין כתובת בנין דיכרין וכ"ש בנים של האחרון שהן באיסורא. מתו ולא נתנו גט אחיו של זה [ושל זה] (לא) חולצין ולא מייבמין. ובין נישאת על פי עד אחד על פי בית דין ובין על פי שנים עדים דלא צריכה בית דין (וחייבין) תצא וחייבין בקרבן דטעות הוא והוי שוגג. ואם כשאמרו לה מת בעלה נתקדשה אינה צריכה גט מן האחרון דלא עבדה איסורא, ואם נתן לה האחרון גט הואיל ואינה צריכה לא פסלה מן הכהונה ומותרת לחזור לראשון.
<h2>דף פח.</h2>
אמר רב לא שנו מתניתא דקתני תצא מזה ומזה אלא שהיתירוה בעד אחד ואח"כ בא בעלה כדמסיק ואזיל דלא ידעינא ליה שאין אדם מכירו בכאן לפי שיצא מכאן בלא חתימת זקן ועכשיו יש לו חתימת זקן ובאו שני עדים עמו ואמרו אנו מכירין בו שיצאנו עמו והיינו עמו משיצא ועד עכשיו הילכך אע"ג דאיכא זילותא דבי דינא שחזרו מהיתרה שהתירוה כיון דאיכא איסורא דאורייתא שהרי שני עדים מכחישים את העד ואין (בעדותן) [בעדותו] עדות כלום תצא מזה, אבל היתירוה עפ"י עדים שאמרו מת בעלה ונישאת אע"פ שאמרו אילו עדים שבאו עמו שהוא בעלה לא תצא מן האחרון דחיישינן לזילותא דבי דינא שהיתירוה ואמרינן מה חזית דסמכת אהני בתראי שבאין לאסרה סמוך אקמאי שהתירוה ומוקמי לה כמה שחזקנוה דהיינו בחזקת היתר, דקסבר רב דכי אמרינן בשני כיתי עדים המכחישות זו את זו אוקי תרי להדי תרי והוו תרויהו מוכחשין ואין כאן עדות שלם לעשות דין או להתיר איסור דלא ידעינן עם מי האמת דעל כורחך או הני או הני שקרני נינהו ואוקי מילתא אחזקה קמייתא היינו היכא דבאין תרויהו קודם פסק הדין אבל אם ניפסק הדין על פי שנים והדר אתו תרי אחריני ומכחישי להו לא מהדרינן עובדא דסבירא ליה דחיישינן לזילותא דבי דינא כר' מנחם בר' יוסי ומחלוקתו דמייתי לקמן. סוף סוף תרי ותרי נינהו, כלומר כי אמרת נמי מה חזית דסמכת אהני מספקא לך עם מי מהם האמת אלא דמשום זילותא דבי דינא לא מהדרי עובדא משום ספיקא דאמרינן דילמא הראשונים הם האמיתים ומשום זילותא דבי דינא נעמיד את זה שנשאה באיסור דאורייתא שחייב עליו אשם תלוי דכיון דהני אמרי מת והני אמרי זה הוא בעלה הוי היא ספק אשת איש על זה שנשאה וחייב אשם תלוי. ומשני כשנשאה לאחד מעידיה הראשונים דליכא ספיקא גביה דהאמר מת וודאי. וא"ת היכי מצי לישא אותה והתנן בפ' כיצד [כ"ה.] מת הרגתיו לא ישא את אשתו, אינה קושיא דדוקא בעד אחד אבל בתרי שרי דתנן [שם:] עדים החתומין על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר. והיא גופה נמי לא קיימה באשם תלוי באומרת ברי לי דאין זה בעלי וליכא ספיקא גבה. (דאי) [ואי] קשיא אמאי תריץ כשנישאה לאחד מעידיה ליתריץ מידי הוא טעמא אלא לרב האמר רב בכריתות בראש פרק ספק אכל חלב כו' [י"ז:] היו לפניו ב' חתיכות (חלב) אחד של חלב ואחד של שומן ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה אכל חייב חתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן ואכלה (אחד מהן) פטור, והכא נמי חתיכה אחת היא ספק אשת איש ספק פנויה ומפטר מאשם תלוי. תריץ כי קא פטר ליה בחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן שמעולם היתה עומדת בספק ושמא לא יתברר איסור לעולם ולא יבא לידי חיוב חטאת ואין אשם תלוי בא אלא על ספק לא הודע לכשיודע (לא) [לו] יבא לידי חטאת, אבל הכא באשת איש דאיתחזק בה איסור אשת איש ועכשיו נולד בה ספק מודה רב דמביא אשם תלוי עד שיודע בו שהיא א"א ויביא חטאת דאפשר לברר איסורא לאחר זמן, דאי לא תימא הכי אלא דוקא חתיכה אחת פטר רב אמאי נקט חתיכה ספק של חלב ספק של שומן לימא חתיכה וודאי של חלב ואכלה דסבר שומן הוא ונודע לו דספק חלב היה פטור דאע"ג דיכול להתברר הספק ולבוא לידי חיוב חטאת קא פטר רב משום דב' חתיכות קבעי להתחייב באשם תלוי, אלא מדלא קאמר הכי ש"מ דלא פטר רב אלא בחתיכה שהיתה מעולם בספק דשמא לא יתברר לעולם איסורו ולא יבא לידי חיוב חטאת כדפרישית. ומקשי האי מאי למימרא, כלומר כיון דאוקמת להא דרב כשניסת ואח"כ באו עדים ומשום דחיישי' לזילותא דבי דינא וכשניסת לאחד מעידיה וכו' מאי למימרא כלומר מאי קמ"ל היינו ר' מנחם בר' יוסי ומחלוקתו דתרויהו אמרו דאם באו עדים אחר שניסת (על פי עד אחד בשני עדים) [על פי שני עדים לעד אחד מהם] דלא תצא דמוקמינן לה בפרק שני דכתובות [כ"ב:] כשניסת לאחד מעידיה והיא אומרת ברי לי.
ובחזקת הבתים [ל"א:] מותבינן מינה, דאמרי התם דאם באו עדים אחר שפסקו ב"ד את הדין עפ"י עדים אחרים והוציאו את הדבר מחזקתו אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה לחזקתו הראשונה דאוקי תרי להדי תרי והוו להו תרויהו מוכחשין ואוקי דבר אחזקתו ראשונה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ואיתיביה רבא לרב נחמן, שנים אומרים מת והתירוה ב"ד ואחר כך באו שנים ואמרו לא מת אם באת לימלך בנו אמרינן לה לא תינשא דכיון דאכתי לא ניסת הוי כאלו שתי הכתות באו לה כאחת בפנינו ואמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי אתתא אחזקה ראשונה ואם לא באת לימלך אלא סמכה על היתר שהיתרנוה וניסת לא תצא דכיון דעשתה מעשה ע"פ ב"ד איכא זילותא דבי דינא ולא מפקינן לה ואמרינן מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולא תוציאה מספק וכ"ש דאם ניסת ואח"כ באו עדים דלא תצא, ור' מנחם בר' יוסי אומר תצא אם באו קודם שניסת אוקי תרי להדי תרי וקיימה לה בחזקת הראשון והוי כמי שלא התירוהו בית דין וליכא זילותא אבל ניסת ואח"כ באו עדים דעבדה מעשה ע"פ ב"ד לא תצא דחיישינן לזילותא דבי דינא וקשיא לרב נחמן, ומשני רב נחמן דעביד כרשב"ג שאמר משום ר' שמעון בן הסגן דלא חיישינן לזילותא דבי דינא, אלמא כל מה דאשמעינן רב שמעינן ממחלוקת ר' מנחם בר' יוסי ומה קמ"ל איהו. ומשני רב אשמעינן כדת"ק דר"מ בר' יוסי דחיישינן טפי לזילותא דבי דינא ואפילו (הכא) [היכא] דאתו עדים קודם מעשה חיישינן לזילותא דבי דינא, (ואיכא כר' יוסי דאשמעו') [ואיכא דאמר דאשמעינן כר"מ בר' יוסי]. ונראה לי אליעזר דרב אשי נמי סבר דחיישינן לזילותא דב"ד, והא דכתב בספר בחזקת הבתים אלא אמר רב אשי במיחש לזילותא דב"ד כ"ע לא פליגי דלא חיישינן, פירוש הוא [ש]נכתב בגליון ונעתק בספרים, ובכתובות פרק שני [כ"ו:] אינו והכי הויא הסוגיא התם מתקיף לה רב אשי אי הכי אפילו תרי נמי אלא אמר רב אשי במצטרפין לעדותן קמיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי וכו', והכי פירש א"ה דבחיישינן לזילותא דב"ד קמיפלגי ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד ורבן שמעון אמר מעלין מאי איריא עד אחד דאתא לבסוף דאמר ר' יהודה אין מעלין משום דחיישינן לזילותא דב"ד אפילו אתו תרי נמי לבסוף לא מסקינן דחיישינן לזילותא דב"ד, אלא אמר רב אשי בזילותא דב"ד לא פליגי אלא במצטרפין לעדותן קמיפלגי וכגון דמוחזק לן דאבוה דהאי כהן הוי נפיק עליה קלא דבן גרושה או בן חלוצה הוא ושלחו ב"ד אחריו ואמרו לו כך יצא קול עליך שאתה בן גרושה והביא עד אחד ואמר דכהן הוא [ואתו בי תרי ואמרו דבן גרושה וחלוצה הוא] ועד שלא פסקו הדין בא עוד עד אחד ואמר דכהן גמור הוא ואמר ר' יהודה אין מעלין לכהונה ע"פ עד אחד דלא מצטרפין עד בתראי בהדי עד קמא למימרא אוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא אחזקיה ור' שמעון סבר מצרפינן עד בתרא בהדי עד קמא ואמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקמי גברא אחזקתו משום דעדיין לא פסקו הב"ד הדין כשבא העד האחרון משו"ה אמרינן הכי אבל אם נפסק הדין על פי השנים שאמרו בן גרושה והורידוהו ב"ד לא היה אומר אוקי תרי להדי תרי אלא מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולאו היינו מעלין אותו לכהונה דסבר רב [אשי] חיישינן לזילותא וכל היכא דאיכא זילותא דב"ד לא אמרינן אוקי תרי להדי תרי לבטל הדין אלא אמרינן מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני דקם הדין.
והכי נמי מסתברא כדפרישית דרב אשי אית ליה דחוששין לזילותא דב"ד כר' מנחם ומחלוקתו, מדמהדר רב אשי לאוקמי לר' יוחנן כר' מנחם בפרק שני דכתובות [כ"ב:] א"ר יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תינשא ואם ניסת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרש' לא תינשא ואם ניסת תצא ואמרי' מ"ש רישא ומ"ש סיפא, ופירקה רבא ראה ר' יוחנן דבריו של ר' מנחם (במיתה) [בגירושין] ולא ראה דבריו (בגירו') [במיתה] דמיתה אינה יכולה (להחכי') [להכחישו] אם יבא בעלה ולומר אי אתה בעלי שהרי יש לו מכירין הילכך דייקא אחר עדים הראשונים שאמת דבריהם ומינסבא הילכך לא מפקינן לה וסמכינן על הראשונים [דלא] כר' מנחם אבל גירושין יכולה להכחישו ולומר גרשתני ולא דייקא שפיר מעיקרא ומינסבא הילכך מפקינן לה (ודלא כר') [וכר'] מנחם, ורב אשי אמר לעולם ר' יוחנן ראה דבריו של ר' מנחם בין במיתה בין בגירושין דהיכא דקאמרו תרי מת ותרי לא מת תרי אמרו נתגרשה ותרי אמרי לא נתגרשה לר"י לא תינשא ולא תצא דכר' מנחם ס"ל דחיישינן לזילותא דב"ד ומילתא דר' יוחנן דפליג בין מיתה לגירושין היכא דקאמרי עדים הראשונים עכשיו מת והאחרונים אמרו לא מת או שנים אומרים עכשיו נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דכיון דאמרו עכשיו נתגרשה דיכולה לברר את דבריהם ולהראות גיטה דכיון דעכשיו אומר אינה יכולה לומר אבדתיו ולהכי אם אינה יכולה מראה גיטה תצא דשקר אמרו קמאי [דהיכא] דוודאי שקר אמרו תצא ולא חיישינן לזילותא דב"ד מידי דהוי אשנים אומרים מת וניסת ואח"כ בא הבעל דאמרן לעיל אתא גברא וקאי ואת אמרת לא תצא בתמיה אלא וודאי תצא אבל היכא דלא ידעינן וודאי דמשקרי קמאי סמכינן עלייהו ולא סתרינן דינא משום זילותא דב"ד. והא דאמרינן נמי לקמן בפרקין [יבמות צ"ג:] בעו מיניה מרב ששת עד אחד ביבמה מהו וכו' אמר להו רב ששת תניתוה וכו' עד היכי דמי אילימא תרי ותרי מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני, ולא אמרינן אוקי תרי להדי תרי וכו', טעמא נמי משום דכיון דנעשה מעשה ע"פ הראשונים לא אמרינן תוב אוקי תרי להדי תרי לבטל הדין [אלא] מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני וקם דינא. והא דאמרינן בפרק ד' אחין [ל"א.] ודילמא שני כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן דאמרינן אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה אחזקה, כשבאו שני הכיתות ביחד ודברי הכל. ומעשה דינאי המלך בשלהי פרק שלישי דקידושין [ס"ו.] דאמר אביי אילימא דאמרו תרי אישתבאי ותרי אמרו לא אישתבאי מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני אלא לאו בעד אחד שאמר אישתבאי (ותרי אמרו לא אישתבאי) ובאו שנים ואמרו לא אישתבאי הילכך הוכחש העד הראשון, [הא] אי הוי תרי ותרי לא איתכחשו קמאי, ואמאי, נימא אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה אחזקת טהרה, וגם רבא אמר לעולם תרי ותרי ומוקי לה שאמרו האחרונים שפחה הכניסו תחתיה להכי אכשרוה על פי האחרונים ואמאי נימא אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה אחזקתה קמייתא דלא נשבית ואפילו לא אמרו שפחה הכניסו תחתיה, ודיקדק הרב משולם מנרבונא מהכא דלא אמרינן באיסורין אוקי תרי להדי תרי אלא בממון דהוי תח"י הבעלים. ואינו קאים בהדיא בפרק ד' אחין [ל"א.] דאמרינן גבי אשה אוקי תרי להדי תרי [ו]כתבתי לעיל.
ואומר אני אליעזר דאפילו באיסורין נמי אמרינן אוקי תרי להדי תרי וכו', ואביי ורבא סבירא להו כי מתני' דר' מנחם דהיכא דנפסק הדין ע"פ עדים הראשונים לא מהדרינן עובדא על פי (האחרות) [האחרונים] ולא אמרינן אוקי תרי להדי תרי לסתור הדין דחיישינן לזילותא דב"ד, דהכא הכי הוה עובדא דבאו שני עדים ואמרו אמו נבעלה להגמון במודיעים בגזירת טיטוס וקיבלו עדותן ופסקו הדין ופסלוהו לפיכך אמרו לו הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שכבר נפסק הדין כי חלל אתה והדר באו שנים ואמרו שפחה הכניסו תחתיה שלא סתרו עדות הראשון אלא שאמרו להם אתם סבורים שאמו הכניסו להגמון אנו ראינו ששפחה החליפו לו ולהכי מהימנו, [אבל] אם היו מכחישין את הראשונים לגמרי שהיו אומרים לא אישתבאי קמאי מהימני ואמרינן מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני קמאי הואיל ונפסק הדין על פיהם. [ונראין] דברי מכאן דרבא הוא דאותביה לרב נחמן (מיהא) [מהא] דר' מנחם, אלמא סבירא לן כוותיה דחיישינן לזילותא דב"ד. ונ"ל דרב נחמן גופיה דאמר לא חיישינן לזילותא דב"ד ובעיא להדורי דינא דלא אהדרא דחשש לדברי רבא ור' חנינא דאותביהו מדר' מנחם, כדאמרינן התם בחזקת הבתים השתא דאותיבתן את ואותבן ר' חנינא בסורא לא עבדינן עובדא, והא דקתני נפק למיעבד בה עובדא אמקמי דאותביה קאי ומפרש בה והכי קאמר כי נפק מעיקרא להחזיר את הדין מאן דחזא שרצה לעשות כן סבר טעותא הוא בידיה ואין (לנו) [לו] על מה שיסמוך ולהכי אותביה מדר' מנחם ולא היא לאו טעות הוא דהיה לו על מי לסמוך דאדרשב"ג ור"ש בן הסגן סמך כדדייק ואזיל ואותביה רבא ור' חנינא מדר' מנחם ומחלוקתו דחיישו נמי לזילותא דב"ד כמו ר' יהודה והוה ליה רבן שמעון יחיד במקום רבים ולהכי נמנע רב נחמן מלהחזיר הדין, והכי מוכחא מילתא מדקתני נפק למיעבד בה עובדא ולא קתני נפק ועבד עובדא אלמא לא עבד. וה"נ מסתברא דהדר ביה רב נחמן מדאמרינן בעלמא ורב נחמן דידיה אמר הגדילו אין יכולין למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה [קידושין מ"ב.], וא"ת דאמר רב נחמן בגיטין בפרק השולח [ל"ג.] הלכה כרבי דאמר בטלו מבוטל ולא אמר מה כח ב"ד יפה, הא פריכנא לה התם ומתרצינן [התם] בממונא אע"ג דמדינא היו יכולין למחות שהרי שלא לפניהם היתה החלוקה ואין חבין לאדם שלא בפניו אמרינן מה כח ב"ד יפה ולא מהדרינן עובדא והפקר (כוליה) [ב"ד] הפקר, אבל באיסורא כגון בגט דכיון שבטלו ל"ה גט מדאוריתא משום מה כח ב"ד לא משוינן ליה גיטא ולרב נחמן לית ליה (קאמ') אפקעו רבנן לקידושין מיניה, והכא וודאי היא אשת איש דאין כאן גט הוא דלא אמרינן מה כח ב"ד יפה אבל היכא דהוי ספיקא כגון שנים אומרים נתגרשה וניסת ושנים אומרים לא נתגרשה אפילו לרב נחמן לא תצא דמספיקא לא מפקינן לה. כללו של דבר כל היכא דתרי אמרי הכי ותרי אמרי הכי בין בממונא בין באיסורא אי לא איתעבד מעשה אמרינן מוקי תרי בהדי תרי ואוקי דבר בחזקתו, אבל איתעבד מעשה (שאפי') [עפ"י] הראשונים כיון דמספקא לן מילתא לא אמרינן אוקי תרי להדי תרי אלא מה חזית דסמכת אהני בתראי לבטל הדין לסמוך אקמאי ויעמוד הדין.
<h2>דף צב:</h2>
ושומרת יבם שנתקדשה בלא חליצה צריכה גט משיני שקידשה, ומותרת ליבם אם הוא ישראל, שכן אמר הגאון שומרת יבם שנישאת בלא חליצה אם אין לה בנים תצא מזה ומזה מבעל בגט ומיבם בחליצה ואסורה להן עולמית דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים, ואם ניתקדשה ולא נשאת אם היה יבמה ישראל נותן לה שיני גט ומותרת ליבם ולמי שקידשה אסורה עולמית כדי שלא יהא חוטא נישכר, נישאת והיו לה בנים משיני אם היה בעלה ישראל חולץ לה יבם ויושבת תחת בעלה והבנים כשרים דאין ממזר מיבמה ולא מחייבי לאוין ואפוקי לא מפקינן לה כיון דאשה שהלך בעלה למדינת הים הולד ממזר מזה ומזה אם אתה אומר תצא נמצאת מוציא לעז על בניה, ואם היה בעלה כהן ויש לה בנים אפילו חליצה לא בעיא, ואם מתו בניה בלא זרע תצא מבעל בגט ומיבם בחליצה ואסור להן עולמית. וכי אמרינן דאם היה בעלה כהן ויש לה בנים דאפילו חליצה לא בעיא דאי הוה חליץ לה הוה מיתסרת עליה ולא מפקינן לה מיניה שלא תוציא לעז על בניה, ומיהו אסירה ליה למיקרב לגבה כמה דאיתיה ליבם (בחייו דבעל) (וביאה) [ובכל ביאה] קאי בעשה ומיתבעי לאפרושי מינה (דכי) [וכי] מת יבם שריא ליה.
שומרת יבם שנשאת בלא חליצה אין לה בנים תצא מזה ומזה מבעל בגט ומיבם בחליצה ואסורה להם עולמית משום דמיחלפא באשה שהלך בעלה למדינת הים, אבל אם ניתקדשה ועדיין לא ניסת אם היה יבמה ישראל נותן לה גט המקדש ומותרת ליבם ולמי שקידשה אסורה לו עולמית כדי שלא יהא חוטא נשכר, נישאת והיה לה בנים אם היה בעלה ישראל חולץ לה היבם ויושבת תחת בעלה ואפוקי לא מפקינן לה דכיון דאשה שהלך בעלה למדינת הים וניסת הולד ממזר מזה ומזה אם אתה אומר תצא אתה מוציא לעז על בניה, אם היה בעלה כהן ויש לה בנים הימנו אינה חולצת אלא פורש הימנה ואסור לו ליגע בה כל ימי חייו של יבם ואם מת היבם מותר לבוא עליה. וקיבלנו מרבותינו שאילו הדברים משומרת יבם שנישאת בלא חליצה אינן דברי תלמוד אלא דברי בעלי הלכות הן ולאו דסמכא הן, דהא בהדיא גרסינן בתלמוד ארץ ישראל בזה המקום [הלכה ד'] ובמסכת גיטין פרק הזורק [הלכה ו'] יבמה שנישאת בלא חליצה ר' ירמיה אומר זה חולץ וזה מקיים ור' יוחנן אומר תצא ר' אילא אומר לא תצא אמר רבי זבידא מתניתא מסייעא ליה לרבי יוחנן הכונס את יבמתו וצרתה נישאת לאחר ונמצאת זו איילונית תצא מזה ומזה וי"ג דברים נאמרה בה, והא מתני' ביש לה בנים הוא דקתני והולד ממזר מזה ומזה ש"מ דאפילו יש לה בנים אמר רבי יוחנן תצא ומדאמרינן מסייעא ליה ואסיקנא אילו דברי רבי מאיר שאמר משום ר' עקיבא רביה וחכמים אומרים אין ממזר ביבמה אבל לצאת מזה ומזה דברי הכל תצא וברור הוא למבינים (בידוקיא) [דדיוקא] דמתניתין מסייעא ליה לרבי יוחנן עד כאן פר"ח. ואני אליעזר רואה את דברי בעלי הלכות, דבכמה דוכתי בתלמוד חיישינן ללעז הבנים כדאמרינן בגיטין בפרק הזורק [פ"א.] שלח ליה רב יוסף מדויל לשמואל [ילמדנו] רבינו יצא קול איש פלוני כהן כתב לגרש את אשתו ויושבת תחתיו ומשמשתו מהו שלח ליה תצא והדבר צריך בדיקה ושקיל וטרי בה עד דמסיק מאי תצא משיני (פר') [פירוש] אם מת הראשון וניסת לכהן אחר תצא ממנו ופריך אתה מוציא לעז על בניו של ראשון (שאומר) [שיאמרו] בני גרושה הן ומשני כיון דמראשון לא מפקינן לה אמרינן סמוך למיתה גירשה הראשון, והא הכא דאפילו ריח הגט פוסל בכהונה ומשום לעז הבנים לא מפקינן לה מראשון ואפילו משיני אם היה בו יציאת ממנו לעז לבנים לא מפקינן לה אף על גב דלא היה לתקן המעוות בעודה אצלו, וכל שכן הכא דמצי לתקן המעוות ולחלוץ בעודה אצלו דודאי לא תצא משום לעז הבנים. ואמרינן נמי בפרק עשרה יוחסין [פ"א.] אמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין אמר רב אשי לא שנו אלא ייחוד דפנוייה אבל ייחוד (דאישתמיט) [דאשת איש] לא אתה מוציא לעז על בניה, הכי נמי משום לעז בנים לא תצא. ואי משום פלוגתא (ותלמוד') [דתלמוד] ארץ ישראל, אומר [אני] כשאין לה בנים פליגי רבי ירמיה ורבי יוחנן אבל יש לה בנים אפילו לרבי יוחנן (יש ללועז) [חיישינן ללעז] בנים ולא תצא, ומתניתין דמייתי סייעתא לרבי יוחנן ר' עקיבא הוא דאמר יש ממזר מיבמה ולדידיה אפילו יש לה בנים תצא דהבנים ממזרים הן אבל לרבנן דאמרי(נן) דבנים כשרים חיישינן ללעז, וסייעתא דמייתי לרבי יוחנן מרישא דקתני תצא מזה ומזה דבהא רבנן מודו דהיכא דאין לה בנים תצא (ומדאמרינן אמתניתין מסייעא ליה ולא מההיא), והא דדייק מחכמים אומרים אין ממזר ביבמה אבל לצאת תצא הא אמרינן דתנא דבי רבי עקיבא הוא דאמר מחייבי לאוין דשאר הוי ממזר מחייבי לאוין גרידא ל"ה ממזר אבל לרבנן דפליגי עליה דרבי עקיבא ואמרו אין ממזר אלא מחייבי כריתות אימא לא תצא. ובעלי הלכות גדולות [ו]הלכות קטועות דיקדקו דבר מהא דתנו רבנן זו דברי ר' עקיבא אבל חכמים אומרים אין ממזר ביבמה ומסקי דהאי חכמים אומרים תנא דרבי עקיבא הוא דכיון דכשר הוא אית לן למימר תקנתא דלא לימרו ממזר הוא הילכך אמר דלא תצא דאי נפקה אמרינן ממזירא הוא והתורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ותלמוד ארץ ישראל דיקדקו כאשר אמרתי, וכל שכן דלרבנן דאמרי אין ממזר אלא מחייבי כריתות והולד כשר דלא תצא.
<h2>דף צג:</h2>
ועד אחד נאמן באשה להזקיקה ליבם כגון אם הלכו בעלה ובנה למדינת הים ואמר לה עד אחד מת בנך ואחר כך מת בעליך מתייבמת, דהא היא גופא מהימנא דתנן האשה שאמרה מת בעלי תינשא מת בעלי תתייבם וטעמא משום דמיקלקלא דייקא ומינסבא, בעד אחד נמי כיון דמיקלקלא דקא פגעו באיסור אשת אח שהוא בכרת דייקא ומינסבא. אבל אמר לה מת בעליך ואחר כך מת בנך ומתירה לשוק כיון דלא מיקלקלא דלא איכא אלא איסורא לאו לא דייקא, וכן היא עצמה אינה נאמנת דתנן אין אשה נאמנת לומר מת יבמי שאנשא דכיון דלא מיקלקלא לא דייקא. ומר רב יהודאי גאון אמר כיון דרב ששת פשט דעד אחד כשר ביבמה לשוק, ורבא קאי כוותיה ואמר קל וחומר לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כל שכן, עבדינן כוותיה וכשר עד אחד בין לזקיקה בין להתירה לשוק.
<h2>דף צד.</h2>
מי שהלכה אשתו למדינת הים ואמרו לו מתה אשתו ונשא את אחותה ואחר כך באת אשתו מותרת לחזור לו דאינה נאסרת בשכבת אחותה דכתב ושכב אותה וגו' אותה שכבתה אוסרתה ואין שכבת אחותה אוסרת ומותר בקרובות שנייה ושנייה בקרוביו ואם מתה הראשונה מותר בשנייה.
<h2>דף צו:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים וכי איפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר שנאמר דובב שפתי ישנים.
<h2>דף צז.</h2>
אנס אשה מותר לישא בתה אחר מיתת האנוסה אבל בחייה אסורה מדרבנן. ונושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו אנוסת בנו ומפותת בנו.
<h2>דף צז:</h2>
הגיורת שנתגיירו בניה עמה לא חולצין ולא מייבמין ומותרין לישא את אשת אחיו דאין אח לגוי דגר שניתגייר כקטן שנולד דמי, ואפילו שני אחים גרים תאומים לא חולצין ולא מייבמין ואין חייבין משום אשת אח. הייתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה לא חולצין ולא מייבמין אבל חייב משום אשת אח, הייתה הורתן בקדושה ולידתן בקדושה הרי הן כישראל לכל דבריהם. ונושא גר אפילו אשת אחיו אפילו מאמו, וכל שאר אם [יוציא] שאר האב יקיים ומותר באשת אחיו ובאשת אחי אביו, נשא אשה ובתה כונס אחת ומוציא אחת מתה אשתו מותר בחמותו.
<h2>דף ק.</h2>
מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים וילדה, בגמרא מוקי לה באשה שנתקדשה קידושי טעות דאמרינן אפילו בנה מורכב לה על כתיפה ממאנת והולכת, וניסת [תוך] ג' חדשים אחר מיאונה וילדה לאחר ו' חדשים שניסת וספק אם הוא בן ט' חדשים לראשון או בן ז' לאחרון, היו לה בנים מן הראשון ובנים מן השני חולצין ולא מייבמין וכן הוא להן חולץ ולא מייבם. הי' לו אחין מן הראשון ואחין מן האחרון שלא מאותה האם, הוא חולץ ומייבם ממנ"פ דאי אחיו הוא שפיר קא מיבם ואי לאו אחיו הוא אשת נכרי נסיב, והם אחד חולץ ואחד מייבם ודוקא מיחלץ ברישא. היה אחד ישראל ואחד כהן נושא אשה הראוייה לכהן דדילמא כהן הוא ואין מיטמא למתים ואם ניטמא אינו סופג דילמא לאו כהן הוא ומוכר התרומה שמפריש מתבואה שלו והדמים לעצמו ופטור מן הזרוע והלחיים והקיבה דילמא כהן הוא ובכורו ירעה עד שיסתאב וימכר והדמים שלו. היו שניהם כהנים הוא אונן עליהם והם אוננין עליו הוא אינו מיטמא להן והן אינן מיטמאין לו הוא לא יורש אותן דאזיל להכא ומדחו ליה והן יורשין אותו דמוטל בספק הוא וחולקין. ומשום (הוא אונן עליהן) [הן אוננין עליו] לא מצינן לאוקימו מתניתין אלא בקידושי טעות, דאי נתגרשה [מ]ראשון הא קתני היו שניהם כהנים וכהן אסור בגרושה.
<h2>דף קא.</h2>
מצות חליצה בשלשה אפילו הדיוטות, ובלבד שיהו יודעין להקרות כעין דיינין בקיאין בהלכה אע"פ שאינן מומחין דכל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק בהן, ומיהא בפני חמשה בעינן כדי לפרסם (שיהא) [שהיא] חלוצה דרבים מפרסמי מילתא. ולא יהא גר מן החמשה אפילו אמו מישראל, דנקרא שמו בישראל כתיב ישראל גמור דצריך שיהו כולן כשרין ולא יהא אחד מהן קרוב או פסול. וצריכין החמשה למיקבע דוכתא ליישב שם והיא תבא בפניהם כדכתב ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, וקוראין ליבם ודברו אליו עצה ההוגנת לו שאם הוא ילד והיא זקינה או הוא זקן והיא ילדה אומרי' לו כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך, והוא הדין אם יודעין שהוא אינו אוהב אותה או היא אינה אוהבת אותו אומרים לו כן שלא יכניס קטטה לביתו, וכן אם אינה רוצה בו מפני חולי ידוע שיש בו אין מכריחין אותה דתניא [לעיל ד'.] מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה ת"ל לא תחסום שור וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדיו למימרא דיבמה נמי אין חוסמין. ואינה חולצת [מ"א.] בתוך ג' חדשים של אחר מיתת הבעל אחת ארוסה ואחת נשואה אחת בתולה ואחת בעולה, (ואחת) [ואחר] שחלצה מותרת מיד ליארס ולהנשא. ואינה חולצת עד שתביא ב' שערות [ק"ה:] ואם באת לכלל שנותיה נאמנות קרובותיה לומר הביאה דהיינו י"ב שנה ויום אחד אבל בתוך שנת י"ב צריכה בדיקת עדות כשירה ואם בגרה אינה צריכה בדיקה. ואי ציית ציית ואי לא ציית מעשינין ליה עד דציית כדתנן יקריב אותו יכול בעל כורחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, וכי מעשינין ליה אמרינן ליה לבטולי (מבטלא) [מודעא] דילמא מסר מודעא ואמר רב ששת [ערכין כ"א:] האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא פשיטא לא צריכא דעשי ליה (ואורינו) [ואירצי] מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל דלא בטליה אלא אם כן אמר בפירוש. ונראה לי דכי מעשי משום קטטה ומשום חולי (דאית) [אית] לה כתובה, אבל יש מחמת שנאה אינה רוצה בו לית לה כתובה, ואם הוא סני לה דלא צבי לייבמה אית לה כתובה.
<h2>דף קב.</h2>
וניגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו [ק"ג:] הראוי לו ולא גדול שאינו יכול להלך בו ולא קטן שאינו יכול להלך בו ולא קטן שאינו חופה את העקב. והא דאמרינן שכבר נהגו העם בסנדל הני מילי באותן מקומות שרובן הולכין בסנדלין והם נעלים שלהם ואפילו הכי יש שאומרים דחולצין במנעל לכתחילה, אבל השתא במקומותינו דרובן נהיגי במנעל לילך הוי [כ]מקום סנדל וחולצה לכתחילה (ואם) [אם] הוא מנעל של אדם אחר ובלבד שיקנהו, ואמרינן בתלמוד ולמאן דאמר מנעל לכתחילה לא אילימא משום דהוה ליה פנתא [מעל וארקתא מעל דמעל, פנתא] מנעל הוא ועור המנעל עצמו שנוגע לרגל, וארקתא הוא הרצועה שקושרין בו המנעל והוא על הפנתא והוי מעל הפנתא שעל הרגל, וקרא כתב וחלצה מעל רגלו ולא מעל הפנתא. ולהכי ראיתי זקנים הראשונים שהיו נוקבים המנעל נקבים נקבים כל סביבו וחוזרין בהם הרצועה כדי שתהא הרצועה סמוך לרגל לקיים וחלצה מעל רגלו, שהתרת הרצועה אתחלתא דחליצה הוא דאמר ר' ינאי בין שהתיר הרצועה ושמטה היא בין שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמיט היא, וחוזרין הרצועה למטה במנעל סמוך לרגל וחותכין מן הגובה של המנעל ומן השפה של פיו שיהא מקצת רגלו גלוי שם ושם כנגד הבשר תהא קשר הרצועה קשר ולא עניבה דוחלצה נעלו מעל רגלו בעינן גם התרת הרצועה (אם) [עם] שמיטת המנעל שלא יהא דבר חוצץ בין רגלו (קשר לרצועה) [לקשר הרצועה] ולא בין מנעל לרגלו אלא המנעל וקשר הרצועה יהא על בשר רגלו.
<h2>דף קב:</h2>
והא דאמר רב סנדל התפור בפשתן אין חולצות בו, סנדל דוקא קאמר ונוהגין לתופרו ברצועות ומסמרים, אבל מנעל שתפור בפשתן כשר אי נמי מנעלים שלנו תפורים בקנבוס וכשר.
<h2>דף קג.</h2>
וצריך היבם למידחסיה לכרעיה והיא תתיר הרצועה דאמר אמימר האי דחליץ צריך למידחסיה לכרעיה לארעא, ובין עומד בין יושב בין מוטה דחיס ליה לכרעיה לארעא, ותשמיט היבמה רגלו מן הארץ. וחולצין מנעלו של ימין ואם חלצה משמאל בדיעבד כשר, וכן בלילה בדיעבד.
<h2>דף קו.</h2>
וצריך כוונה לחליצה דתניא בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין נתכוונה היא ולא הוא פסולים עד שיתכוונו שניהם. וחליצה מוטעת כשירה ואיזו הוא חליצה מוטעת כל שאומר לו חלוץ לה על מנת שניתן לך מאתים זוז ולא יתנו לו כלום, דלאו תנאה הוא דכל תנאי שאיפשר לקיים ע"י שליח כגון תנאי בני גד ובני ראובן הוי תנאי אבל חליצה לא אפשר לקיים ע"י שליח הילכך לא הוי תנאה ואין צריך לקיימו, אבל אם אמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה פסולה דהא לא נתכוון. וחליצה מעושית פסולה ואם אמר רוצה אני כשירה. וגידמת [ק"ה.] חולצת בשיניה. ואלם ואילמת [ק"ד:] שחלצו חליצתה פסולה דלאו בני קריאה נינהו [וכל] שאינו ראוי לקריאה קריאה מעכבת בו אבל הראוי לקריאה אין קריאה מעכבת בו. אמר אביי [ק"ו:] רקקה וקולטתו הרוח לא עשה כלום דבעינן וירקה בפניו, (הילכתא) [הילכך] הוא ארוך והיא גוצא וקלטתו הרוח איכא בפניו היא ארוכה והוא גוץ בעינן עד דמטי להדי אפיה והדר אזיל. אמר רבא אין חולצין אא"כ מכירין אין ממאנין אא"כ מכירין, ולפיכך כותבין בגט חליצה ואישתמודעינהי דאחוהי דמותא הוא, ואי אישתמודעי בעדים ואפי' קרוב ואפילו פסול [סגי] דגלויי מילתא היא. וכי כתבינין גט חליצה [ק"ו:] בעי שירטוט בשביל הפרשה שכותבין בה, וכתבינין בה במותב תלתא דאמר להו רב יהודה לספריה לא תכתבו אלא במותב תלתא, וחתמין תלתא מן החמשה. וחרש [ק"ד:] שחלץ וחרשת שחלצה והחולצת לקטן חליצתה פסולה, אפילו חרשת מעיקרא וכ"ש פיקחת וניתחרשה.
גוף הגט מה דהוה קדמנא ביום פלוני (ההוא) כך וכך לירח פלוני שנת כך וכך דרגילנא למימנא ביה במתא פלוני במותב תלתא כחדא הוינא אנחנא דייני דמקצתנא חתימי לתחתא, איך איתתא הדא דשמה פלוני' בת פלוני דמן מתא פלוני ארמלתא דפלוני בר פלוני, וכען איקלעת למתא פלוני לתרע קרתא לבי דינא והקריבת לקדמנא גברא הדין דשמיה פלוני בר פלוני דמן מתא פלוני והכדין אמרה פלונית דא אנא הוית נסיבא כנשי לפלוני בר פלוני מיתנא אחוה דהדין פלוני בר פלוני דההוא [פלוני] בר פלוני בעלי שכב וחיי לכל ישראל שבק ובר וברתה דמוקים שמיה בישראל לא משבק והדין פלוני אחוהי מן אבוהי דההוא פלוני בעלי מיתנא הוא ועליה אמור מן אורייתא ליבומי יתי, כען אתון (קיימי') דייני אמרו ליה אי צבי לייבם ייתי יבם ואי לא ליטלע לי ריגליה דימינא, דאישתמודענא דההוא פלוני אחוהי מן אבוהי דמיתנא הוא ואמרנא ליה אי צבי לייבומי יתה יבם ואי לאו איטלע לה ריגלך דימינא ואמר לא צבינא לייבומי יתה, וכיון דאמר קדמנא כן איקרונה לפלונית (דאמ') מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף להדין פלוני אקרינא יתיה לא חפצתי לקחתה, ואיטלע ריגליה דימינא ושרת סיניה מעל ריגליה ורקת באנפוהי רוקא דאיתחזי לנא מפומה על ארעא, ואקרינא יתה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ואקרינוה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל, בכין אנחנא דייני וכל דהוו יתבין תמן קדמנא בבי דינא ענינא בתרא כולנא ואמרנא חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל תלתא זימני, ומדעביד עובדא קדמנא שרינון למהך להתנסבא לכל גבר ואינש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעלם, ובעת פלונית דא ניכתוב לה גיטא דחליצתא דנן וכתבנא וחתמנא ויהבנא לה דליהוי בידה לזכות כדת משה וישראל, וחתמן תלתא ומותרת לאלתר. ואינה חולצת אלא אחר שלשה חדשים משנתארמלה, ואינה חולצת עד שתביא שתי שערות.
<h2>דף קו:</h2>
וכד בעי למיחלץ קוראה מאן יבמי להקים שם בישראל לא אבה יבמי, ואי לא ידעה למיקרי מקרין אותה הדיינין וקוראה אחריהן, וכי מקרין אותה לקרוייה לא אבה יבמי בבת אחת שאם קוראה לא לחוד ואבה יבמי לחוד הרי משמע רוצה יבמי, וכן הוא לא יקרא לא לחוד וחפצתי לקחתה לחוד [דהוה] במשמע בעינא למינסבא אלא ליקרי לה לא חפצתי לקחתה בבת אחת. רבא אמר אפסוקי מילתא לית לן בה, רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקא מצטער לאקרוייה לא אבה יבמי בבת אחת אמר ליה לא סבר מר להא דרבא, אמר ליה מודה רבא בלא אבה יבמי.
ואחרי חליצתה המנעל רוקקת בפניו רוק הנראה מפיה (לזקנים דבר) לעיני הזקנים על הארץ ואפילו רקקה דם ובלבד שתהא רוקקת מעצמה ולא תאכל שום או גרגישתא ותריק מחמתו, ואם הקדימה רקיקה לחליצה כשירה ולא מעכבא, וקוראה אחר רקיקה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל והדיינין וכל היושבים שם יאמרו חלוץ הנעל חלוץ הנעל חלוץ הנעל ג' פעמים, וכיון ששמטה המנעל מרוב הרגל הותרה.
<h2>דף קז.</h2>
וקטנה שקידשה או השיאה [אביה] אינה ממאנת שאפילו למכרה רשאי דכל שבח נעוריה זכתה לו תורה, הלך אביה למדינת הים וקידשוה אחיה ואמה ובא האב ושמע ונתרצה או שתק, אם הקידושין בעין חיילו באותה שעה ואינה ממאנת עוד, אבל אם ניתאכלו הקידושין נאבדו או נשרפו כיון דליתנייהו בעין לא חיילו ומציא למאן. אבל אם היא נושאה כשבא אביה (לא שמע) [ושמע] ונתרצה או שתק גמרו נשואיה ולא ממאנת. וכן אם מת אביה וקידשה אמה או אחיה או היא עצמה ממאנת, והממאנת בין שהיא ארוסה בן נשואה בין בבעל בין ביבם בין בפניו בין שאין בפניו ממאנה. וכי ממאנה ממאנה בפני שלשה אפילו הדיוטות או אפילו בפני שנים. וזהו מיאון אי איפשי בפלוני בעלי אי איפשי בקידושין שקידשוני אמי ואחי. ואם אינה היא כל כך פקחנה שאינה יודעת לשמור קידושיה אפילו מיאון אינה צריכה. והצריכה למאן ולא מיאנה והגדילה ולא בא עליה משהגדילה ועמדה וניתקדשה לאחר או נשאת לאחר קידושיה ונישואיה הן הן מיאוניה ואינה צריכה [מיאון] אחר. וכל זמן שאינה מיאנה אינו זכאי במציאתה ולא במעשה ידיה ואינו יורשה ואינו מנחילה. וכשמיאנה הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה, ואם לא מיאנה והוציאה בגט כשגדלה מיד או בקטנות וכגון שיודעת לשמור גיטה הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו וכן פסלה מן הכהונה. ואם החזירה ומיאנה בו וניסת לאחר ומת או מיאנה מותרת לראשון, אבל יצאה בתחילה מן הראשון במיאון והחזירה ראשון ונתן לה גט וניסת ומת בעל או מיאנה בו אסורה לראשון.
<h2>דף קח.</h2>
וזהו גופו של גט מיאון ביום פלוני בשבת בכך לחדש בכך שנים לבריאת עולם איך בת פלוני אתיא קדמנא לבי דינא, וכך אמרת דפלוני אחא אטעי יתי וקדיש יתי לפלוני בר פלוני דאנא ינוקתא [לא] הואי ידענא בכען לא ניחא לי דאיהוי ליה להדין גברא ולא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולית לבי צבא להתנסבא ליה, ובדקנו אחר פלונית זו ועדיין היא קטנה וכיון דחזינן דאמרה פלונית דא כהדין עניינא כתבנא לה גט מיאון דנן למהך להתנסבא לכל דיתצביין כדת משה וישראל.
<h2>דף קט.</h2>
שני אחין נשואין שתי אחיות יתומות קטנות מת בעלה של אחת מהן תצא משום אחות אשה, מת בעלה של גדולה מלמדין את הקטנה שתמאן ומייבם את הגדולה וכן הלכה. ויתומה שגדלה תחת בעלה וגדלה ובעל משגדלה ומיאנה אינו מיאון, וצריכה גט דבעילתן משגדלה לשם קידושין. לעולם ידבק אדם בשלשה דברים, בחליצה דמצות חליצה קודם למצות יבום, ובהבאת שלום בין אדם לחבירו דכתיב בקש שלום ורדפהו, בהפרת נדרים כדרבי נתן דתניא רבי נתן אומר הנודר כאילו בנה במה והמקיים כאילו הקריב עליו קרבן. ויתרחק משלשה דברים מן הפיקדונות ומן הערבונות ומן המיאונין, מן המיאונין דילמא כי גדלה מיחרטא, ומן הפקדון בבר מתא דבייתיה כבייתיה דמי, ומן הערבונות דאמר רבי יוסי מאי דכתב רע ירוע כי ערב זר רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים ולערבי שלציון ולתוקע עצמו לדבר הלכה, מקבלי גרים דקשין לישראל כספחת, ולערבי שלציון דעבדי שלוף דיץ פי' קום פרע, ולתוקע עצמו לדבר הלכה שלומד ואינו עושה אי נמי תלמיד שיושב בדין וסומך על לימודו ומדמה דבר לדבר ואינו שואל את רבו שבעיר.
<h2>דף קט:</h2>
קשין גרים לישראל כספחת שמעכבין את המשיח, ועל גרים שעתידין להתגייר קאמר דקשים ולא על אותן שנתגיירו כבר, כדתניא הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח ומפרש בנדה [י"ג:] דנסבי קטנות דלאו בני אולודי נינהו דכתב כי רוח מלפני יעטוף הוא משיח דכתב רוח אפינו משיח ה' יעטוף מתאחר כמו העטופים ללבן בשביל נשמות שאני עשיתי ועתידין להבראות כדאמרינן אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף מחיצה ששמה גוף.
<h2>דף קיא:</h2>
יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה בא על יבמה גדולה תגדלנו, דהא כתב כי ישבו אחים יחדיו ואפילו בן יום אחד זוקק לייבום, ואף ע"ג דלאו בר הקים שם לאחיו הוא השתא דקטן הוא הואיל וכי גדול הוי בר [ה]קמה קרינן בה יבמה יבא עליה ואינה נאסרת. ה"נ יבמה שהיתה נדה בשעת נפילה ליבום ולא מצי בא עליה הואיל ולשתטבול קרינן בה יבמה יבא עליה אינה נאסרת, ועוד דלא דמיא נדה לשאר עריות דשאר עריות לא תפסי בהו קידושי ונידה תפסי בה קידושי וכיון דתפסי בה קידושי קרינא בה יבמה יבא עליה דביאה דיבם הוי קידושי אפילו בא עליה ולא נתכוין לקידושין אלא לביאה בעלמא, ועוד שאם עבר ובא על יבמתו נידה קנאה הילכך קרינן בה יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה דהא קנאה ואשתו היא. ואם עבר ובא על יבמתו שהיא משאר עריות לא קנאה הלכך לא קרינן בהו יבמה יבא עליה (מצוה לו לכונסה). הקשה לי הרב ר' אפרים אמאי לא חיישינן ביבמה דילמא נידה היא כשנפלה ותאסר אי ודאי היא ותאסר, והנה זאת תשובתי.
יבם שכנס את יבמתו ונתן לה גט בתוך ל' ואמרה לא נבעלתי וצריכה אני חליצה כופין אותו שיחלוץ עם הגט ואפילו אומר בעלתי דהיא מהימנא בתוך ל' ועד תלתין יומין מוקי איניש אנפשיה מלבעול יבמתו, לאחר ל' מבקשין הימנו שיחלוץ לה ואין כופין דאיהו מהימן, ואם שניהם מודין דלא נבעלה לאחר ל' חולץ ונותן גט.
<h2>דף קיב.</h2>
הנודרת הנאה מיבם בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה. והאומרת לבעלה טמאה אני לך שנבעלתי ברצון אינה נאמנת אא"כ תביא ראייה לדבריה. והאומרת לבעלה השמים ביני לביניך שאינך יורה כחץ יעשו דרך בקשה כלומר יעשו סעודה ויפייסנה שתעמוד עמו ואי לא מצי לפייסה תצא ותיטול כתובה ואם באת מחמת טענה דאמרה בעיא חוטרא לידה ומרה לקבורה טענתה טענה. והאומרת נדרתי ונטולה אני מהנאת יהודים יפר הבעל חלקו ותהא משמשתו ותהא אסורה ליהנות מכל היהודים לבר מבעלה, ואם נדרה בחיי הבעל ונפלה לפני יבם אינו כבעל ולא מצי להפר.
<h2>דף קיב:</h2>
חרש שנשא פיקחת ופיקח שנשא חרשת אם רצה יוציא אם רצה יקיים כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה, ומדרבנן הוי נשואין. פיקח שנשא פיקחת וניתחרשה אם רצה יוציא אם רצה יקיים, נישתטית לא תצא, ניתחרש הוא או נישתטה לא יוציא עולמית שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו.
<h2>דף קיד.</h2>
וקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, כי הא רב יצחק בר ביסנא אירכסן ליה מפתחות דבי מדרשא ברה"ר אתא לקמיה דר' פדת אמר זיל דבר טלי וטליא ליטללו התם דאי משכחי להו מייתי להו, אלמא קסבר קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו. יונק תינוק והולך מנכריות ומבהמה טמאה ואין חוששין ביונק שקץ. ולא יאכילנו נבילות וטריפות שקצים ורמשים בידים, ומכולן יונק מהן ואפילו בשבת, וגדול יונק מבהמה טהורה ביום טוב אבל לא בשבת.
<h2>דף קיד:</h2>
האשה שאמרה מת בעלי תינשא מת בעלי תתיבם, והוא כשיש שלום בינו לבינה דלא סניא ליה ושלום בעולם דלא אמרה בדדמי, אבל קטטה בינו לבינה או מלחמה בעולם אינה נאמנת. וכשתנשא תטול כתובה. והא דאמרינן מלחמה בעולם אינה נאמנת הוא כי אמרה מת במלחמה (אבל) משום דאמרה בדדמי סלקא דעתא בכל הני דאיקטול הוא פליט, אבל אמרה מת על מיטתו נאמנת. ורעבון אם אמרה מת ברעב אינה נאמנת עד שתאמר מת וקברתיו. מפולת הרי [הוא] כמלחמה, שילוח נחשים ועקרבים הרי הוא כמלחמה דאמרה בדדמי, דבר אינה כמלחמה דסמכא אדאמרי אינשי שב שני הוה (כפנא) [מותנא] ואינש בלא שניה לא שכיב. וכן בדליקה אם אמרה עישנו עלינו בית עישנו עלינו מערה הוא מת ואני ניצלתי אינה נאמנת דדילמא כי היכי דאיתרחיש לה ניסא איתרחיש נמי לדידיה, אבל אי אמרה חזי גברא דשדי בתוך האש ומוצאין שם גברא חרוכא נאמנת. עד אחד במלחמה ועד אחד בקטטה [קט"ז:] לא איפשיטי אי מהימן אי לאו ועבדינן לחומרא ולא מהימן.
<h2>דף קטו:</h2>
ההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה אמר ליה הב לי שומשמי אמר ליה שקלתינהו אמר ליה והא כן וכן הויין ובחביתא רמיין אמר ליה דידך שקלתינהו והני אחריני נינהו, ולית ליה גבי נפקד כלום אלא שבועת היסת דאהדרינהו ליה. ודוקא שומשמי דליכא סימנא בגוויהו, אבל היה דבר שיש בו סימן וידוע שהיה של זה המפקיד חייב להחזיר, והא דקאמר כן וכן הויין לאו סימן הוא דאימור איתרמויי איתרמי ליה כסומא בארובה, כדאמר [קט"ז.] מה הוי עלה דשומשמי רבינא אמר חיישינן שמא פינן כדקא טעין נפקד (והילכך) [והלכתא] חיישינן.
<h2>דף קיז:</h2>
עד אומר מת והתירוה לינשא ואחר כך בא עד אחד ואמר לא מת תינשא וכ"ש שאם נשאת שלא תצא. וכן אשה שאמרה מת והתירוה ואח"כ בא אשה ואמרה לא מת שלא תצא, אבל אשה שאמרה מת ונשאת אח"כ באו שתי נשים ואמרו לא מת תצא, וכ"ש אם איש בא מתחילה ונשאת על פיו והדר אתו תרי ואמרו לא מת דתצא, ואם אמרו [ב'] נשים מת והדר באה אחת ואמרה לא מת אעפ"י שלא נשאת תינשא וכ"ש בעדות אנשים. שתי צרות שבאות בבת אחת [אחת אומרת מת] ואחת אומרה לא מת זו שאמרה מת תינשא וזו שאמרה לא מת לא תינשא ולא מציא מכחשא לחבירתה דאמרה מת (וזו שאמרה לא מת לא תינשא), אחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג ינשאו שתיהן. עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת אם באת מי שאמרה לא מת קודם שהתירוה לא יתירוה, ואם התירוה ואח"כ באת לא תצא מהתירה הראשון. אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאמרה מת תינשא ותטול כתובה דהאשה שאמרה מת בעלי תינשא ותטול כתובה דחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש, וזו שאמרה לא מת לא תינשא דשויא נפשה חתיכת איסור ועדות חבירתה דאמרה מת לא מהניא לה דאין צרה מעידה לחבירתה דדילמא לקילקולא לחבירתה מכוונה ותמות נפשי עם פלשתים הוא דקאמרה, וכן זו שאמרה לא מת לא מציא להכחיש חבירתה דאיכא למימר לקילקולא מיכוונא, אפילו באו בבת אחת ואמרה לא מת קודם שהתירו חבירתה וכ"ש אם באו בזה אחר זה והתירוה קודם שאמרה לא מת דהויא לה הא דאמרה לא מת אחד במקום ב' דהא דאמרה מת האמינה התורה והויא לה כב'.
[קי"ח.] ומאן תנא דצרה לא מכחשא חבירתה אמר ר' אלעזר במחלוקת שלפנינו במתניתין שנויה ולאו דברי הכל הוא אלא ר' יהודה ור"ש הוא והוי סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם, דתנן אחת אומרת נהרג ואחת אומרת מת אמר ר' מאיר הואיל ומכחישות זו את זו לא ינשאו ור' יהודה ור' שמעון אומרים הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים הרי אילו ינשאו, ופירוש שתי צרות זו באה בפני ב"ד ואמרה נהרג בעלי התירוני לינשא דהימנוה רבנן כבי תרי וזו אומרת מת בעלי התירוני והימנוה כבי תרי, ואילו אמרו תרויהו מת או תרויהו נהרג הוה מהימנא כל חדא כבי תרי וינשאו והשתא דמכחשי אהדדי דזו אומרת נהרג וזו אומרת מת הוו להו כשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו והויא הכחשה ולא ינשאו (או), דר' מאיר סבר לה כת"ק דרשב"א דאמר רשב"א [ב"ב מ"א:] לא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כיתי עדים אחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים שיש בכלל מאתים מנה על מה נחלקו על כת אחת שאחד אומר מנה וכו', ומדקאמרינן [אמר] ר' שמעון לא נחלקו מכלל דת"ק סבר נחלקו, וקאמ' דלא נחלקו (בכיתי) [בשתי כיתי] עדים ויש בכלל מת נהרג ובכלל נהרג מת והואיל ושוות בהא דאינו קיים ינשאו ול"ה הכחשה, וסתמא דמתני' דקתני דצרה לא מכחשא חבירתה ר' יהודה ור' שמעון היא דאי ר' מאיר האמר מכחשא. ור' יוחנן אמר אפילו תימא ר' מאיר וסתמא דרבים הוא והכי הילכתא, דהא דאמר ר' מאיר דמכחישות זו את זו במת ונהרג משום דעדות דכל אחד הוי עדות לנפשה (והתירה) [להתירה] ומזדקקינן לעדותן להתירן אי לאו דמכחשי אהדדי ואלימא סהדותא דהא כדהא להכי מצי מכחשי, אבל אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת דהאומרת מת הוה לה כשנים דהימנוה רבנן והאומרת לא מת הוה לה אחד דלא הימנוה ואין דבריו של אחד במקום שנים ולא מכחשי לה, דמודה ר' מאיר דכל [לא] מת בעדות אשה לאו הכחשה הוא, כלומר לא מיבעיא בצרות דלא הוי לא מת הכחשה דאיכא תרתי חדא דאין צרה מעידה לחבירתה לא לזכות ולא לחובה וחדא דהוי (לא) [לה] אחד במקום שנים, אלא אפילו גבי עדות דנשים ואנשים דעלמא דאחד אומר מת ואחד אומר לא מת אפילו באין בבת אחת לא הוי הכחשה דכיון דהימנוה רבנן לומר מת הוה ליה כשנים והאומר לא מת אחד ואין דבריו של אחד במקום שנים. ומקשא תלמודא לר' יוחנן אהא דאמר כל לא מת בעדות אשה כגון גבי עדים לאו הכחשה הוא, תנן עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת לא תינשא, וכגון שבאו בבת אחת שלא התירוה לינשא עד שבא השיני ואומר לא מת דאי התירוה האמרן לעיל לא תצא מהתירא הראשון, ואפילו למאן דאמר בסוטה בפרק מי שקינא [דף ל"א:] עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת תני לא היתה שותה משום דבין באו בבת אחת בין באו בזה אחר זה האי דאמר נטמאת הוה לה כשנים והאומר לא נטמאת הוי ליה יחיד ולא מצי להכחישו, הכא מודה בבא בבת אחת דיכול להכחישו דהתם האמינה תורה לעד שאמר נטמאת כדכתיב ועד אין בה שנים אלא אחד וקאמר והיא נטמאה משום הכי קאמר דאפילו בבת אחת לא מצי מכחיש ליה, אבל הכא גבי אשה לא האמינה תורה לעד אחד גבי אשה אלא רבנן הימנוה משום עיגונא כאמרינן בראש האשה קמא [פ"ח.] הלכך עד דשריוה להינשא לא הוה האמנה ומצי מכחיש לראשון אבל מדשריוה לא תצא מהתירה הראשון, בשלמא [לר' אלעזר] דאמר לא מת הוי הכחשה לר' מאיר דלא אמרינן הוה ליה יחיד [במקום שנים] הא סתמא דעד אומר מת וכו' ר' מאיר הוא, אלא לר' יוחנן דאמר כל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה הוא אפילו בעדות אנשים (משום) [ונשים] הא סתמא מני לא ר' מאיר ולא ר' יהודה ור' שמעון קשיא. ובהא הוא דאיתקשי ר' יוחנן, דודאי לגבי עדות אנשים ונשים הוי לא מת הכחשה דליכא אפילו חדא דבבאו בבת אחת מיירי דאם לא כן התירוה, אבל לגבי צרות נ"ל דקיימא מילתא דר' יוחנן דאמר אפילו תימא ר' מאיר דהא איכא חדא דאין צרה מעידה לחבירתה, וכיון דהכי איכא למימר דתרויהו סתמי דברי הכל הן, וברישא דאיכא חדא הוא דלא מת לא הוי הכחשה לדברי הכל ובסיפא דליכא חדא אכתי דלא הימנוה רבנן לדברי הכל הוי הכחשה כל זמן דלא שריוה והימנוה כדפרשינן ותרויהו סתמי דעיקר (דר"ל) [דר"א] ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דהוי רביה. ובפלוגתא דצרות נ"ל דהילכתא כר' יהודה ור' שמעון, חדא דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה וכ"ש לגבי ר' שמעון, ועוד ר' יהודה ור' שמעון קיימי כרשב"א אליבא דב"ה דקיי"ל כוותיה, וכיון דהוי לר' יהודה ור' שמעון נמי אם אמר עד אחד מת ועד אחד נהרג דהוי ככת אחד דעד אומר מנה ועד אומר מאתים ויש בכלל מאתים מנה הכי נמי יש בכלל מת נהרג ובכלל נהרג מת ותינשא כיון דשוו במקצת העדות דאינו קיים, אבל עד אומר מת ועד אומר לא מת דמכחיש ליה בכל העדות לא תינשא.
<h2>דף קיט.</h2>
ביבמות פרק האשה בתרא תנן האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך לא תינשא ולא תתיבם וכו'. ואמרינן בגמ' ייבומי לא דילמא מיעברא וקא פגע באיסור אשת אח דאורייתא אלא לא תינשא אמאי לא הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדות, ומסקנא רבי מאיר הוא דחייש למיעוטא אבל לרבנן תינשא לשוק דאמרינן הלך אחר רוב נשים. ומקשו עלה הא דתנן תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר' מאיר מטהר וחכמים מטמאין ואמרינן בפרק בתרא דקידושין [פ'.] מאי טעמא דר"מ רוב תינוקות מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה בחזקת טהרה עומדת וסמוך מיעוט לחזקה ואיתרע לה רובה ולהכי מטהר ר' מאיר, וקשיא רבי מאיר אדרבי מאיר דהכא לא חיישינן למיעוט דכיון דאיתרע רובא הוה ליה מיעוט והתם חייש למיעוט. תריץ דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר, בחולין בפרק כיסוי הדם [פ"ו:] אמרינן אהא אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר, (והתם) [והכא] ספק איסור הוא להכי חייש למיעוט ואמר לא תינשא. ורבנן אדרבנן נמי לא קשיא אליבא דריש לקיש דאמר [בקידושין שם] דטומאה זו דרבנן מטמאין טומאה וודאית הוא ושורפין עליו את התרומה, אליבא דידיה אזלו רבנן בין גבי טומאה בין גבי איסורא בתר רובא, אלא לרבי יוחנן דאמר ספק טומאה הוא ואין שורף עליה את התרומה קשיא דרבנן אדרבנן דהא גבי איסורא אזלי בתר רובא וכל שכן גבי טומאה דהוה להו למיזל בתר רובא ולשרוף עליו את התרומה. ונראה לי שאם היה ברור לנו שהתינוק נגע בעיסה וודאי היה שורפין עליו את התרומה דלא הוה אלא חד רובא דרוב התינוקות מטפחין בשרצים כי (התם) [הכא] גבי איסור דליכא אלא חד רובא הלך אחר רוב נשים וכו', אבל (הכא) [התם] דספק הוא אם נגע בעיסה או זה הבצק שבידו נתן לו אדם אחר ממקום אחר אלא שאנו אומרין רוב התינוקות מטפחין כמו כן בעיסות ומעיסה זו לקח הבצק וכיון דיש לנו לומר תרי רובא רוב תינוקות מטפחין בשרצים ורוב תינוקות מטפחין בעיסות להכי אמר רבי יוחנן (הכא) [התם] דאין שורפין אליבא דרבנן. וראייה ממתניתין דמייתי סייעתא לרבי יוחנן בפרק עשרה יוחסין [שם] דתניא עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם ונמצאו חתיכות בעיסה אם רוב שרצים טמאה, דהא הכא דנמצאין בעיסה וליכא אלא חד רובא משום הכי טמאה טומאה ודאית ושורפין עליה את התרומה.
<h2>דף קכ.</h2>
אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ופדחת בלא פרצוף פנים ופרצוף פנים בלא פדחת אין מעידין עד שיהיו שניהם עם החוטם, אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו דהא דמהדרינן אבידה בסימנין מדרבנן הוא. ואין מעידין לאחר ג' ימים אם הוא בימות החמה או מוטל במקום חמימות, אבל בימות הגשמים ומוטל במקום צינה מעידין אפילו לאחר כמה ימים. ואם היה מוטל בתוך המים, אם ראוהו בשעה שעלה מן המים מעידין עליו אפילו לאחר שלשה, אבל שהה אחר שעלה מן המים אין מעידים עליו דמיתפח תפח ואינו ניכר. ואפילו מגוייד ואפילו צלוב על הצליבה והחיה אוכלת בו, מגוייד שאין נפשו יוצאה בו וכן חיה אוכלת במקום שאין נפשו [יוצאה] בו, אבל מגוייד במקום שהנפש יוצאה כגון שחט בו שנים או רוב שנים וכיוצא בו שפצע מוחו או קרע לבו מעידין עליו וכן אם חיה אוכלת בסימנים או לבו או מוחו מעידין.
<h2>דף קכא.</h2>
נפל למים שיש להם סוף שעומד חבירו ורואה כל רוחותיו [אשתו מותרת, נפל למים שאל"ס] אשתו אסורה דאמרינן מיא אשפלוה למקום אחר ועלה, ואם נשאת לא מפקינן לה אא"כ בא הבעל דאמר רב אשי הא דאמר רבנן מים שאין להם סוף אסורה הני מילי איניש דעלמא [וכו' ולא היא לא שנא איניש דעלמא] ולא שנא צורבא מדרבנן דיעבד אין לכתחילה לא. תניא אמר רבן גמליאל פעם אחת ראיתי ספינה שנשברה בים והייתי מצטער על ת"ח שבה ומנו ר' עקיבא כשעליתי ליבשה ישב ודן לפני בהלכה אמרתי לו מי העלך אמר לי דף של ספינה נזדמן לי וישבתי עליו וכל גל וגל שבא עלי (נעניתי) [נענעתי] לו ראשי. אמרו חכמים אם יבואו רשעים על אדם ינענע ראשו, פירוש יהא נכנע לפניהם.
ת"ר מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול באו והודיעו את ר' חנינא בן דוסא שעה ראשונה אמר להם שלום שנייה אמר להם שלום שלישית אמר להם עלתה אמר לה בתי מי העלך אמרה זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו פירוש אילו (של אילו) של אברהם אבינו ואברהם עצמו מנהיגו אמרו לו נביא אתה אמר להן לא נביא ולא בן נביא אנכי אלא כך אמרתי דבר שהצדיק נתעסק בו יכשל בו זרעו. א"ר אחא אעפי"כ מת בנו בצמא שנאמר וסביביו נשערה מאד [תהילים נ'] מלמד שהוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה.
<h2>דף קכא:</h2>
אפילו שמע העד מפי נשים שאמרו מת פלוני יכול להעיד, ואפילו מפי (יונק) תינוקות שאומרים הרי אנו באין מלספוד ולקבור את איש פלוני כן וכן ספדני הוו התם מעיד שמת. ועדות גוי אינו עדות אא"כ מסיח לפי תומו, כי האי גוי דהוי קאמר מאן איכא בי חייא שכיב חייא ואנסבה רב יוסף לדביתהו, וכן ההיא גוי דאמר מאן איכא בי חסא שכיב חסא ואמר רב נחמן אכלוהו כוורי לחסא ואנסבה רב נחמן לדביתהו, וכן מעשה בישראל וגוי שהיו מהלכין בדרך ואמר ליה חבל על יהודי פלוני שהיה עמי בדרך ומת בדרך וקברתיו והשיאו את אשתו, אבל אם אומר גוי לישראל עשה לי כך וכך אם לא תעשה אני הורג אותך בדרך שהרגתי פלוני שלא עשה מה שצויתיו אין זה עדות שלא אמר הגוי אלא לאיים על זה שיעשה רצונו. וכן גויה מסיחה לפי תומה נאמנת.
ואפילו לא ראה [קכ"ב.] העד את המת אלא לאור הנר ולאור הלבנה מעיד. והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה ואשה מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה. הכל נאמנים [קי"ז.] להעידה חוץ מחמותה ובת חמותה וצרתה ויבמתו ובת בעלה.
בב"ק בפרק בתרא [קי"ד:] אמר רב אשי אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה, ומסקנא באיסורא דרבנן מסיח לפי תומו כשר באיסור דאוריתא אינו כשר אלא באשה משום עיגון ובשבויה דקיימא לן [דהקילו] בה. ומסיח לפי תומו בין גדול ובין קטן ואפילו אשה (זה פירש) [ואפילו] גוי. ויש הכא הפרש בקטן ה[מ]סיח לפי תומו (דאם) [דוקא] לאלתר כשר, כדתנן [קכ"א:] ר' יהודה אומר אפילו שמע מן התינוקות הרי אנו באין מלספוד ומלקבור את איש פלוני וכן וכן רבנן הוי התם וכן וכן ספדני, אלמא לאלתר בעינן אבל לאחר זמן לא. וכן קטן שבא להעיד להתיר ולומר מת בעלה אינו נאמן, כדתנן הוחזקו להיות משיאין על פי עד אחד ועד מפי עד ומפי אשה ואשה מפי אשה מפי עבד ושפחה ולא קתני מפי קטן, אלמא על פי קטן אינו כשר אלא מסיח לפי תומו ולאלתר.
